נקודת מבטו של גבריאל לא האמנתי למה שקרה הרגע בחדר הישיבות עם צוות הדור הבא. הבחורה מאמש, זו שניסיתי לשכוח, היא אחת העובדות שלי. איך יכולתי לעשות טעות כזו גדולה? היה לי כלל ברור: לעולם לא להסתבך עם אף אחת שעובדת בשבילי. זה היה בלתי ניתן למשא ומתן. אבל אתמול בלילה, מהרגע שהמבטים שלנו נפגשו במועדון, משהו בה משך אותי פנימה. היא הייתה נחושה, התגנבה לאזור ה-VIP ואפילו השתמשה בטריק הקלאסי של 'לשפוך משקה' כדי למשוך את תשומת ליבי. ולעזאזל, זה עבד. לא הצלחתי להיפטר מהזיכרון שלה מהראש שלי. האופן שבו העיניים החומות הרכות שלה הסתכלו עליי, האופן שבו היא התחננה שאקח אותה... עדיין יכולתי להרגיש את החום מהגוף שלה. היא הייתה שיכורה - כל כך שיכורה שהיא התעלפה בזרועותיי. הייתי צריך לקרוא לחברה שלה ולהחזיר אותן הביתה. כל המצב היה בלאגן. הייתי צריך עוד מידע עליה, מהר. הודעתי לסנדי, מנהלת הצוות. "מר סטורם," קולה נשמע בקו. "סנדי, אני צריך את הפרטים של כולם בצוות הדור הבא. שלחי לי אותם בחמש הדקות הקרובות." הטון שלי היה חד, מנסה להסתיר את התסכול. "כמובן, מיד," היא ענתה. בהיתי במסך שלי, מוחי חסר מנוחה עד שהודעת האימייל שלה הופיעה. גללתי ברשימת השמות והפנים עד שמצאתי אותה. הנה היא - תמימה ומקצועית בתמונה שלה, אבל ידעתי את האמת עכשיו. "קלריסה," מלמלתי מתחת לנשימתי, הזיכרון של איך היא נאנחה תחת המגע שלי שטף אותי חזרה. רק המחשבה על זה גרמה לי להתקשות. זזתי בכיסא שלי, ואילצתי את עצמי להתמקד בפרופיל שלה. השם המלא שלה היה קלריסה הארטווד. היא הייתה בת 23, אז היא לא שיקרה לגבי הגיל שלה. היא נראתה כל כך צעירה יותר, וזו הסיבה שהיססתי בהתחלה. אבל כשהיא אמרה לי שהיא בת 23, לא יכולתי להתאפק יותר. נתתי לה כל הזדמנות להתרחק, אבל היא התחננה שאקח אותה - וכמעט עשיתי את זה. זה לא היה אופייני לי. תמיד שמרתי על מערכות היחסים שלי קלילות, עם נשים בוגרות שהבינו את הכללים. בלי מחויבות. בלי קשרים. אני הייתי זה ששולט. אבל אתמול בלילה, היא רדפה אחריי, ונפלתי בפח. החלק הגרוע ביותר היה שרציתי אותה שוב למרות שידעתי שאני לא יכול להשיג אותה. היא הייתה צעירה מדי, מעורבת מדי עכשיו, והיא עבדה בשבילי. זה הפך אותה לבלתי ניתנת להשגה. היא הייתה חייבת להישאר מחוץ לתחום, וקיוויתי שהיא מבינה את זה גם כן. הייתי שקוע במחשבות האלה כשהטלפון שלי צלצל. זה היה אדריאן. "היי, בן... מה קורה?" שאלתי, מנסה להדוף את המחשבות על קלריסה הצידה. "אבא... אני צריך לראות אותך," קולו של אדריאן נשמע מתוח כאילו משהו רציני לא בסדר. "הכל בסדר?" שאלתי, מודאג מיד. "אני לא יכול לדבר הרבה בטלפון. נוכל להיפגש לארוחת ערב במסעדה?" "זה דחוף? אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל," לחצתי, מודאג. "אני יודע, אבא. ארוחת ערב זה בסדר. 7 בערב מתאים לך?" "אני אדאג שזה יסתדר," עניתי, והקו נותק. נשענתי לאחור בכיסא שלי, מנסה להבין מה יכול להיות לא בסדר. שלומו של אדריאן היה בראש סדר העדיפויות שלי. היינו קרובים, במיוחד אחרי שגידלתי אותו לבד כשאמו, אנג'ליק, בגדה בי עם אחד החברים הקרובים ביותר שלי. הכאב עדיין הרגיש טרי - נבגד על ידי שני אנשים שאהבתי וסמכתי עליהם. אחרי הגירושים, אנג'ליק נתנה לי משמורת מלאה על אדריאן, ואמרה שהיא לא יכולה לחיות עם הבושה במעשיה ושברון הלב מהפרידה שלנו, אז היא ברחה. בהיעדרה, פינקתי את אדריאן יותר מדי. במהלך השנים, הוא הפך שחצן, פזיז והוציא את הכסף שלי בפזיזות. לאחרונה, התחלתי לשנות את זה, נסוגתי מהבקשות המוגזמות וגרמתי לו להרוויח את דרכו. המסעדה הייתה ההזדמנות האחרונה שלו להוכיח את עצמו. רק קיוויתי שמה שלא בסדר הפעם לא רציני מדי. קולה של העוזרת האישית שלי קטע את מחשבותיי. "מר סטורם, הפגישה שלך בשעה 11:00 מחכה בחדר הישיבות," הודיעה לי טמס, העוזרת הנאמנה שלי. "תודה, טמס," אמרתי, מיישר את העניבה שלי. קמתי, יצאתי מהמשרד שלי, נחוש לדחות את הדאגות שלי לעת עתה. ------------ כשהגעתי למסעדה של אדריאן, לא יכולתי שלא להרגיש תחושת גאווה. הכל נראה מסודר, ואדריאן עשה עבודה ראויה לשבח עם המקום. בשעה 7 בערב ביום שני, למסעדה היה מספר לא מבוטל של לקוחות, מה שגרם לי להיות סקרן לגבי מה יכול להיות לא בסדר. אדריאן בדרך כלל קרא לפגישות פרטיות כשהוא התעסק והיה זקוק לכסף או לעצה. תהיתי מה זה הפעם כשזיהיתי אותו. "אבא," הוא קרא, ניגש לברך אותי. "בן," אמרתי בחום, מחבק אותו. שמתי לב למבט העייף על פניו והרגשתי דקירה של דאגה. "בוא נשב במשרד שלי," הוא הציע, מציץ בי לקבלת הסכמה כשהוא הוביל את הדרך. "בטח," עניתי, הולך צמוד מאחוריו. כשגענו למשרד שלו, הוא נראה מאורגן יותר ממה שציפיתי. הדאגה שלי שככה קצת. "מה קרה, אדריאן?" שאלתי, שובר את הדממה כששנינו התיישבנו. "אבא... אני... דפקתי את זה," קולו נשבר. "כמה גרוע?" שאלתי, הכעס שלי גובר לאט. בדיוק כפי שחשדתי, הוא עשה טעות וכנראה זקוק לעזרה. "ממש רע, אבא. הרסתי את הדבר הטוב היחיד שהיה לי בחיים." "מה קרה?" שאלתי, רוצה לשמוע את הסיפור המלא לפני שאגיב. במהלך השנים, למדתי לחכות לכל המידע לפני מתן תגובה. "זו החברה שלי... דפקתי את זה רע איתה........."