שעה לאחר מכן, דומיניק מסר לי פרארי אדומה. יצאתי איתה לסיבוב. רוח בשיער, משקפי שמש, אחיזת מוות בהגה. אפילו לא זכרתי מתי נהגתי בפעם האחרונה, ובקושי הגעתי לשלושים קילומטרים לשעה, גולשת ברחוב כמו פנסיונר על כדורי שינה. ג'פרי ישב לידי, מחייך כמו מדריך נהיגה גאה, זורק מחמאות כאילו אני עושה הקפות בסילברסטון. אבל אחרי כמה רחובות, זיכרון השרירים חזר. הרפיתי את האחיזה, נשענתי לאחור ונתתי למנוע לגרגר. כשחזרת