חודש לאחר מכן, מצאתי את איזובל הולכת לבדה למכוניתה. חיכיתי ליד תא המטען, משכתי שק על ראשה, גררתי אותה מאחורי היציעים, והוצאתי ממנה את השחצנות. היא מעולם לא ראתה אותי. אף אחד לא ראה. ואז עשיתי את זה שוב. ושוב. כל שבוע, כמו שעון. בכל פעם שהיא הגיעה לבית הספר עם סימן כחול או צליעה, דאגתי שיהיה לי אליבי אטום. איזובל נשברה מהר. לא יכלה להסתדר בלי הפמליה הקטנה שלה שמסתובבת סביבה. בשבוע החמישי של תקיפות