"הפיה השיכורה" הייתה אחת המסעדות הפרטיות הטובות ביותר בהורינגטון. כל מנה שהוגשה הייתה למופת, והמקום קיבל רק את הלקוחות הבולטים ביותר. גם הזמנות היו צריכות להתבצע לפחות חודש מראש. מדילין הצליחה להזמין שולחן אתמול באמצעות הקשרים שלה. עיצוב הפנים של המסעדה היה מעודן; מחיצה הפרידה בין כל שולחן, הכניסה לכל חדר הייתה עשויה עץ, ולבניין לא היה גג. כשירד הלילה, הנברשת מעל הפיצה אווירה עתיקה ומהותית מאוד, ואפשר היה להרגיש כאילו סועדים לאור הירח. הקבוצה הקטנה עשתה את דרכה אל הבניין והתיישבה בשולחן פינתי. לא עבר זמן רב עד שהמלצרים הגיעו עם האוכל שלהם. רוקסן, שחששה שהילדה הקטנה תרגיש שלא בנוח, הקדישה לה את כל תשומת הלב שלה, האכילה אותה וניגבה את פיה בכל הזדמנות. ארצ'י ובני ישבו לידם. לראות את אסטלה מתענגת על האוכל המיס את ליבם, והם ניסו כמיטב יכולתם לקלף כמה שיותר שרימפס עבורה. אסטלה לא הפסיקה ללעוס כשהיא שמרה על המיקוד שלה בערימת האוכל הגדלה שלפניה. "שמעת מה קרה? הנסיכה של משפחת פארול נעלמה! המשפחה סרקה את כל העיר אחריה, אבל הם עדיין לא מצליחים למצוא אותה." לפתע, קול נשמע מהשולחן שלידם. האדם הבא שדיבר נשמע זהיר יותר. "היא לא יכלה להיחטף, נכון? מי שעשה את זה בטח יש לו עצבים מברזל. מי בכלל יעז לשים עליה ידיים? היא הילדה הקטנה והיקרה של לוסיאן פארול! הם בטח נמאס להם לחיות." התנועות של רוקסן הואטו בבירור עם אזכור שמו של לוסיאן, והיא החלה לחלום בהקיץ. השיחה נמשכה בכל זאת. "נכון? הנסיכה הקטנה אולי אילמת ומעולם לא אמרה מילה אחת, אבל היא עדיין זוכה לחיות את החיים הטובים ביותר. איזה מזל יש לה!" אילמת? מבט של חשד הבריק בעיניה של רוקסן כשהיא הפסיקה לזוז. הילדה הקטנה והיקרה של לוסיאן אילמת? הילדה הזאת שאספתי לא הוציאה מילה. אם לשפוט לפי ההתנהגות והבגדים שלה, היא נראית כמו מישהו ממשפחת פארול. והאיש הזה בטלפון! הקול שלו... במחשבה על כך, רוקסן דיכאה את תדהמתה כשהיא פנתה אל הילדה משמאל. כנראה ששמה לב למבטה, הילדה הציצה בה בעיניים מלאות תמיהה. ברגע שעיניהם נפגשו, רוקסן הרגישה כאילו פגעה בה ברק. "הילדה הזאת... היא לא יכולה להיות הבת של לוסיאן, נכון?" מדילין הניחה את הסכו"ם שלה ובהתה בילדה כמה שניות. "זה יהיה יותר מדי צירוף מקרים, לא?" היא שאלה בתקווה. כידידתה הטובה ביותר של רוקסן, היא ידעה הכל שהראשונה עברה בשש השנים האחרונות. הילדה הזאת נראית בת חמש או שש בערך, מה שאומר שהיא בערך בגיל של ארצ'י ובני. אם היא באמת הייתה הבת של לוסיאן, זה אומר שהיה לו ילד עם האהבה הראשונה שלו מיד אחרי שרוקסן התגרשה ממנו. הבחור הזה פשוט לא יכול היה לחכות, הא? רוקסן באמת ראויה למישהו טוב ממנו. רוקסן, שלא ידעה מה חברתה חושבת, נזכרה בכל האירועים שהתרחשו לאחר שפגשה את הילדה הזאת. ככל שהיא חשבה על זה יותר, כך היא הייתה בטוחה יותר שהילדה הקטנה היושבת לידה היא הבת של לוסיאן. "אני אומרת שהפעם פגענו בקופה," היא העירה בחיוך עגום. כשראתה כמה האישה נראית בטוחה, מדילין הרגישה שליבה שוקע כשהיא בוהה בילדה שנראית מבולבלת. "מה נעשה אז? לוסיאן בטח בדרך עכשיו!" היא לחשה. רוקסן החלה להיכנס לפאניקה. רגע קצר לאחר מכן, היא מסרה את הטלפון שלה למדילין. "קחי את הטלפון שלי ותתנהגי כאילו הוא שלך. אני אוציא את ארצ'י ובני מכאן. נחכה לך בחניון." מדילין הנהנה בהבנה. עם זאת, לראות את הילדה הקטנה נשארת נבוכה גרם לליבה של רוקסן לכאוב. "אני אשאיר את הקטנה הזאת לך." אז היא פנתה לשני הילדים שלה. "בואו נלך." שני הבנים הלכו אחריה בצייתנות בלי לשאול שאלות. כשחלפה על פני הילדה הקטנה, רוקסן הרגישה משיכה רכה בשרוולה. נראית מבולבלת, היא פנתה אל הילדה, רק כדי לראות את האחרונה נאחזת בשרוולה בחוזקה, נראית נסערת ביותר. לראות את הבעת הייאוש של הילדה באמת נגע לליבה של רוקסן. ללא קשר למה שקרה בינה לבין לוסיאן, היא ידעה שלעולם אין להאשים את הילדה הזאת. בסופו של דבר, היא ניחמה את הקטנה, "אני צריכה ללכת עכשיו. הגברת הזאת כאן תטפל בך היטב, אז תחכי כאן, בסדר? אבא שלך יהיה כאן בקרוב." בכך, היא כפתה על הילדה להרפות מאחיזתה ויצאה מחדר הפרטי, מבלי להביט לאחור. במקביל, מדילין הורתה במהירות לצוות לקחת את שלושת הסטים המשומשים של צלחות וסכו"ם. זמן קצר לאחר שהמלצרים עשו כפי שנאמר להם, דלת העץ נפתחה. קבוצה של שומרי ראש לבושים בשחור עמדו בשתי שורות, ויצרו שביל ביניהם. כשראתה זאת, מדילין יישרה את גבה באופן אינסטינקטיבי והביטה בכניסה, וניסתה כמיטב יכולתה להיראות רגועה. אז, היא צפתה בלוסיאן שנראה קפוא עושה את דרכו אל החדר.