נקודת המבט של ביילי כפות רגליי היחפות מועכות את הדשא מתחתיי, וקיללתי בליבי כשקלטתי ששכחתי להביא נעליים. מתחתי את צווארי כדי להסתכל על החדר שלי ופלטתי אנחת רוגז. אני לא אחזור לשם. עם המחשבה הזאת הסתכלתי מסביב. לא יכולתי ללכת למירבלה ברגל, זה ברור שלא יעבוד. גם מאוחר. סחטתי את מוחי למצוא דרך להגיע לשם בלי שאמא ואבא ידעו, ועיניי נפלו על האופניים הוורודים הבהירים של אחותי הקטנה. הם קטנים אבל לא קטנים