מנקודת מבטו של קאלב אני ממהר במורד המדרגות, לוקח שלוש בכל פעם כשבמהירות אני פונה אל הדלת הקדמית. כשידי אוחזות בידית, אני פותח אותה בחוזקה וקופא כשקול של אמא מושך את תשומת ליבי. "שכחת את העוגה?" אני מסתובב, כשחיוך נבוך על פני כשאני בוהה בה במבוכה. היא מנענעת בראשה ומתקרבת עם העוגה בידה. היא מעבירה אותה. "דאגתי לעטוף אותה היטב כדי שהציפוי לא ילכלך את המושבים שלך." אני שולח לה חיוך אסיר תודה. "את חוש