מנקודת מבטה של ביילי: הנסיעה הייתה שקטה, אבל לא מביכה בכלל. זה היה מוזר, אבל מנחם. באמצע הנסיעה, קיילב הניח את ידו על הירך שלי. לא התכוונתי להזיז את ידו, אבל יכולתי להרגיש שהוא לחוץ שאני אזיז אותה, בגלל המתח שהרגשתי באחיזה שלו. עם זאת, ככל שהזמן עבר מבלי שהזזתי את ידו, הוא נרגע ואחז בי בצורה יותר יציבה. "לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, והצצתי בו במבט חטוף. נסענו כבר שעה והוא לא הראה שום סימן לעצור בקרוב