"מותק, אם הוא לא יודע להעריך אותך, אז הוא לא ראוי לך," אמר דוקטור ויליאם סקוט. "אני שמח שהגעת להחלטה הזאת." ויליאם ואלינור סקוט חיבקו את בתם הבוכייה בתוך האחוזה המשפחתית של משפחת סקוט. "אהבתי אותו, אבא, אמא. כמה שאני מאחלת שזה לא היה צריך להיגמר ככה -" שאנטל הביעה, אבל אמה קטעה אותה. "אבל יותר חשוב, את צריכה לאהוב את עצמך," הציעה אלינור. כששאנטל התרחקה מהוריה, אביה הציע, "הגיע הזמן לשים את עצמך במקום הראשון, שאנטי יקרה שלי." "כשהתחתנת עם אוון, איבדת את עצמך - את החלומות והשאיפות שלך. אני יודע שאהבת את אוון, אבל יש יותר בחיים מאשר הילד הזה." ויליאם הרים את סנטרה של שאנטל והציע, "מגיע לך יותר." אם זה היה לפני שנתיים, ויליאם היה רוצה את אוון כחתן, אבל מאז ששאנטל התחתנה איתו, הוא ראה דרך העצב שלה. בחודשים הראשונים של נישואיהם, בתו עדיין הייתה נרגשת להיות עם אוון. עם זאת, ככל שחלפו החודשים, הוא יכול היה לראות את הכמיהה של שאנטל להיות נאהבת. לאחרונה, היא בוכה לעתים קרובות יותר. היא ירדה כל כך הרבה במשקל ומעולם לא התעניינה בשום דבר אחר מלבד לעקוב אחרי אוון. כאב לויליאם לראות את בתו ככה. לשאנטל מעולם לא היה חסר אהבה. כולם סביבה אהבו אותה! שלבתו תרגיש כל כך לא רצויה - שתתחיל לפקפק בעצמה פגע בויליאם יותר מכל. הוא ביקש משאנטל להתגרש כבר זמן רב, אבל היא תמיד התעקשה שהנישואים שלהם משתפרים, מיום ליום. כמובן, זה לא מה שהוא ראה. סוף סוף, הם עמדו להיפרד. לא היה אכפת לו מי יזם את זה. מה שהיה חשוב ביותר היה איך בתו תהיה חופשייה לחיות את חייה. הוא הפציר, "בואי נעזוב את העיר הזאת. בואי נעבור למקום שבו תוכלי לעסוק ברפואה." ויליאם חייך והציע, "תהיי מנתחת כמוני." לדעתו של ויליאם, לקחת את שאנטל משם היה הפתרון הטוב ביותר. בתו אולי נראית חזקה כרגע, החליטה על הפרידה, אבל הוא ידע היטב שאוון הוא החולשה שלה. היא יכולה בקלות לזחול בחזרה לזרועותיו, וזה לא בגלל שלבתו אין מוח. היא הייתה מאוהבת מדי באוון, וזה העיב על שיקול הדעת שלה. שאנטל נאנחה והרהרה. לאחר זמן מה, היא השיבה בחולשה, "בסדר, אבא. אני מסכימה עם התוכניות שלך." "אני שמח שאת מאשרת," ענה ויליאם. "אז אמא שלך ואני נתכונן להכל. אני אעמיד את הבית למכירה. אני לא רוצה שנחזור לכאן, גם אם זה אומר לנתק את הידידות שלי עם משפחת תומפסון." "אבל, אבא. זה אומר - העבודה שלך?" שאלה שאנטל. "אני אתפטר מבית החולים סנט דומיניק כמנהל שלהם. אני אמכור את המניות שלי באוניברסיטה. אני יכול למצוא עבודה בקלות במקום אחר, בהיותי מנתח הלב הטוב בעולם," הציע ויליאם. "אל תדאגי, מותק. אני אדאג לך." "יש לי עיר בראש. ורלינגטון. יש להם את מתקן האימונים הטוב ביותר למנתחים," הוא גילה. "ברגע שאני אמצא בית, אני אוציא אותך מרוז הילס." *** ימים חלפו. "מר תומפסון, אדוני. אני מצטער מאוד, אבל אמא שלי אושפזה בבית החולים בגלל דלקת ריאות אתמול. האם אוכל בבקשה לקבל אישור לעיין במסמכים בבית החולים?" שאל ג'יימס, העוזר של אוון. "אני אביא איתי את המחשב הנייד שלי." "אתה תביא את המחשב הנייד שלך לבית החולים?" אוון נשען לאחור ונאנח. סוף סוף הוא הבין מדוע העוזר שלו היה כל כך מותש לאחרונה. הוא הניע את ראשו והציע, "קח יומיים חופש ותטפל באמא שלך. אני אבקש משרילי לכסות את העבודה שלך. תשיג קצת שינה כמו שצריך בזמן שאתה עושה את זה." עיניו של ג'יימס נצצו. הוא התכופף במהירות ואמר, "תודה לך, אדוני תומפסון. תודה רבה לך. אני אתן לשרילי את ההמלצות שלי." אוון ניפנף בעוזרו בידו, ואמר, "לך. תטפל באמא שלך." "אדוני, מכיוון שהרשית לי לצאת לחופשה," אמר ג'יימס. "האם אוכל להמליץ לך גם אתה להשיג שינה טובה?" אוון קפא. האם זה היה כל כך ברור איך הוא התקשה לנוח לילות רבים? הוא הציץ בחדרו הפרטי ליד המשרד ונאנח. אולי הוא צריך שינה טובה - בבית, אותו בית שהוא חולק עם שאנטל. שוב, הוא שאף אוויר, בידיעה שסוף סוף הגיע הזמן להתמודד עם הגירושים. אוון עדיין לא חזר הביתה יותר משבוע. זה היה מעבר לזמן שהוא נתן לשאנטל. 'האם היא כבר חתמה על מסמכי הגירושין?' הייתה רק דרך אחת לגלות. הוא פנה לג'יימס ואמר, "אתה צודק. תודה, ג'יימס." "אין בעד מה, אדוני. לילה טוב," אמר ג'יימס לפני שעזב את משרד המנכ"ל. *** "גברת שו? יש לי כמה בגדים מהמשרד שצריכים כביסה. אנא טפלי בהם," אמר אוון ברגע שנכנס לוילה. "אוי, אלוהים. אדון תומפסון, אתה נשאר יותר מדי במשרד. השתמשת בכל הבגדים הרזרביים שלך!" אמרה גברת שו. "אכלת ארוחת ערב? אני יכולה להכין אחת מהר מאוד." כשגברת שו הציעה שתכין לו ארוחת ערב, הוא קימט את מצחו ושאל, "שאנטי לא הכינה לי ארוחת ערב?" בטח, הוא נתן לשאנטל מסמכי גירושין, אבל היא תמיד טיפלה בצרכים שלו, גם כשהם התווכחו. העובדה שהיא לא בישלה ארוחת ערב הפתיעה אותו. גברת שו הופתעה מהחקירה של אוון. היא קשרה את גבותיה ושאלה, "אבל, אדוני, אתם לא מתגרשים? היא עזבה שלושה ימים אחרי שאתה והגברת התווכחתם בסלון בשבוע שעבר." מיד, גברת שו הורידה את ראשה, ואמרה, "אני מצטערת על ההתערבות. הקולות שלכם היו כל כך חזקים שקשה היה לא להקשיב." "אני מבין." אוון קימט את מצחו. הוא לא האמין לזה. "היא עזבה?" "כן, אדוני. היא השאירה כמה ניירות על שולחן המיטה שלך," גילתה גברת שו. אוון ויתר על ארוחת הערב לחלוטין. הוא הלך ישר לחדר השינה וראה את הניירות, בדיוק כפי שגברת שו גילתה. כשנע קרוב יותר, הוא הבין שזה הסכם הגירושין. הוא הופתע ששאנטל חתמה עליו, אפילו בלי לעשות דרמה. היא לא הלכה למשרד שלו. היא לא התקשרה או שלחה לו הודעות בימים האחרונים. אוון גם לא קיבל שיחה מאביו, מה שאומר שמשפחתו לא למדה על החלטתו להתגרש משאנטל. אוון הרים את טבעת הנישואין הדו-גוונית שהייתה מיועדת לשאנטל. הוא בחן שלא במתכוון את הטבעת על אצבעו ופטפט, "היא חתמה על זה. היא באמת חתמה על זה." גבותיו נפגשו. אוון חשב שהוא יוקל, אבל למה זה הרגיש כאילו החזה שלו כבד? הוא עמד להסיר את טבעת הנישואין שלו כשגילה נייר נוסף מתחת להסכם הגירושין. הוא הרים אותו וזיהה שזה מכתב הממוען אליו. בעצלתיים, הוא פתח את הנייר וקרא אותו. [אוון יקר שלי...] המשקל על החזה של אוון הרגיש כבד יותר בכל שורה במכתב. שאנטל סיפרה על השנים שבהן הם היו צעירים. איכשהו, זה גם הזכיר לאוון כמה הם היו קרובים אז. בסופו של דבר, עיניו נחתו על המילים האחרונות, שנראה שנכתבו כמעקב. זה נכתב: [אגב, מחקתי את המזונות וחתמתי עליהם בחזרה. כמו שאמרתי בהודעה שלי, אתה לא צריך לתת לי כסף. ואני מצטערת על הודעת התמונה ששלחתי לך. פשוט חשבתי שאתה צריך לדעת.] הוא הרים גבה ותהה, "הודעה? היא שלחה הודעה?" אוון מצא את זה מוזר כי הוא מעולם לא קיבל ממנה הודעה אחת.