דמיאן הסתכל עליה במבוכה. "לא. כן. אני לא יודע מה התשובה הנכונה לזה." אנה חשה רע עבור האיש המבולבל. היא תפסה בצווארונו ומשכה אותו אליה. "כן, דמיאן, אני עדיין רוצה לבלות איתך מחר. לבד לגמרי." "עירומים?" הוא שאל, מצמיד את שפתיו לסנטרה. היה שובבות בעיניו, אבל מאחורי הכל דאגה. אולי הוא חשב שהיא שינתה את דעתה. היא הרגיעה אותו מיד. "אולי," היא השיבה בביישנות. דמיאן נישק את קו הלסת שלה עד שפיו היה באוזנה.