*ספי* אני שומעת את אפליקציית הרעש הלבן שלי נעצרת בטלפון והשעון המעורר שלי מתחיל להתחזק לאט לאט. אני מחכה שהצלצולים יפסיקו לפני שאני מתהפכת ונוגעת במסך. בנשימה עמוקה, אני מגייסת את האנרגיה לקום מהמיטה ולגרור את עצמי למקלחת. עוד יום מזהיר בחיי מלצרית. אני עוצרת את עצמי מלדלג למקלחת מרוב התרגשות מהסיכוי שיצעקו עלי לקוחות כועסים שוב היום. אנשים פשוט עצבניים לאחרונה. אחרי המקלחת, אני מכינה לעצמי ארוחת בוקר מהירה, למרות שזה כבר אחר הצהריים המאוחרים. לעבוד במשמרת מאוחרת אומר שאני מפספסת את זמן ארוחת הבוקר הרגיל, אבל בואו נהיה מציאותיים. אפשר ליהנות מבייקון בכל שעה ביום. אחרי שסיימתי לשטוף את הכלים, אני לוקחת את המפתחות והתיק שלי ונועלת את הדלת בדרכי החוצה. אני גרה לבד. אולי זאת לא השכונה הכי טובה, אבל כל השכנים שלי ממש נחמדים, ואנחנו שומרים אחד על השני. כשאני מסתובבת אחרי שסגרתי את הדלת, אני רואה את מר טרנר עולה במדרגות לדירה שלו ממול לשלי. "שלום, מיס ספי. הולכת לאנשהו מעניין?" הוא עולה במדרגות לאט, עם המצרכים שלו ביד. זה יום חמישי, אחרי הכל. מר טרנר תמיד עוצר במכולת בדרך הביתה בימי חמישי. "היי, מר טרנר. בדרך לעבודה. איך היה היום שלך? היה קצת אקשן במלון היום?" "לא, לא היום, אבל אני אסיר תודה על ימים משעממים, אם להיות כנה." מר טרנר עבד בדלת הכניסה במלון הכי יקר במרכז העיר. הוא שוער כבר 32 שנה ומכיר כל אדם משפיע בעיר כתוצאה מכך. "ימים משעממים נותנים לך יותר זמן למצוא את מר מושלם שלי, נכון? אני אוהבת ימים משעממים גם," אני צוחקת. מר טרנר צוחק כשהוא מגיע לדלת שלו ומניח את המצרכים כדי לפתוח אותה. "אל תדאגי, מיס ספי, אני אמצא לך את הגבר המושלם יום אחד. מגיע לך." "אני לא יודעת לגבי זה, אבל אני אקח כל עזרה שאני יכולה לקבל. שיהיה לך לילה נהדר, מר טרנר. אני אראה אותך בבוקר ותמיד, אם אתה צריך משהו, תתקשר אלי." נופפתי לו לשלום כשהוא נכנס לדירה שלו. החיוך שלי נשאר כשאני רצה במדרגות למגרש החניה. שכנים נהדרים באמת יכולים לעשות הבדל עצום במצב המגורים שלך. ברגע שאני נכנסת לחניון של המסעדה, אני מגלה שמקום החניה הרגיל שלי תפוס. אני רוטנת לעצמי כשאני נאלצת לחנות רחוק יותר מהבניין עכשיו. אני הכל, אם לא יצור של הרגל. לא לקבל את מקום החניה הרגיל שלי אומר שהולך להיות לילה קשה. *הידד לימי חמישי.* כשאני יוצאת מהמכונית שלי, אני מבחינה בענני הסערה מתגלגלים לאט. אני שואפת עמוק, שואפת את הריח המתוק של הגשם המתקרב ומתענגת על הרגע האחרון של שפיות לפני שהמשמרת שלי מתחילה. *אני יכולה לעשות את זה.* זה לא סתם יום חמישי. זה יום חמישי האחרון של החודש, מה שאומר שכל ראשי הפשע בעיר נפגשים במסעדה הזו כדי לדון ב"עסקים". הם מזמינים את החדר האחורי ומבקשים שאני אגיש להם כל פעם. אני לא יודעת אם זה בגלל שאני שקטה, משפילה את המבט רוב הזמן, או אם זה בגלל שאני זוכרת מה כל בוס אוהב ולא אוהב, אבל הם תמיד מבקשים אותי. הם תמיד נותנים לי טיפ פנטסטי, כך שהצורך לשרת פושעים ידועים הופך איכשהו לנסבל. הטיפים שלהם מממנים לבדם את חשבון החיסכון שלי, מה שאומר שאני אוכל לעבור מהשכונה המפוקפקת שלי מוקדם יותר, ולא מאוחר יותר. "היי ספי. את נכנסת פנימה או שאת סתם הולכת לעמוד ליד המכונית שלך עם עיניים עצומות כמו פסיכית כל הלילה?" "שתוק, מקס. אני באה, אני באה," אני אומרת כשאני רצה כדי להדביק אותו. למקס יש ברמנים ויש לו מועדון מעריצות משלו של נשים שמגיעות למסעדה רק כדי שיגישו להן משקאות. המשקאות שלו לא מיוחדים. הוא אפילו הודה שהוא מדלל להן את המשקאות ברוב הימים. הן רק רוצות לבהות בו בזמן שהוא מחייך אליהן כשהוא מגיש להן את הקוסמופוליטן שלהן. מקס גבוה, שרירי, אבל שרירי דק. הוא נראה כאילו הוא יכול לשחק ב-NBA, לא ב-NFL. השיער הבלונדיני המלוכלך שלו היה קצר יותר בצדדים, אבל הוא נתן לו לצמוח ארוך יותר למעלה. הוא אמר שהנשים אהבו שיער קצת יותר ארוך בימים אלה, אז הוא ערך מחקר שוק כדי לראות אם שיער ארוך יותר השיג לו יותר טיפים. למקס היה קסם נערי, אבל הוא ידע איך להשתמש בעיני הברקת הירוקות שלו כדי להשיג את הנשים. מבט אחד ממנו ורוב הנשים היו מתעלפות. כנראה שהייתי חסינה למבט הזה. הוא ניסה את זה לעתים קרובות עלי, אבל צחקתי בכל פעם. הוא אמר שהייתי טובה לענווה שלו, אם לא בשביל שום דבר אחר. "עשית מדיטציה עכשיו? את צריכה למצוא שלווה פנימית לפני הפגישה הערב?" הוא הקניט כשהוא פתח לי את הדלת האחורית. "ניסיתי למצוא את הכוח לא לסטור לך, חתיכת אידיוט," צחקתי כשנכנסתי למטבח. "אה. את פוגעת בי." "אני בטוחה שתוכל למצוא אישה שתטפל בפצעים שלך, בעוד...בערך 30 דקות," אני אומרת כשאני מסתכלת על השעון שלי כדי לראות כמה זמן יש לנו לפני שהבר נפתח. מחמישי עד ראשון, הנשים נוהרות לבר כדי לראות את מקס. "אבל לאף אחת מהן לעולם לא יהיה את הלב שלי כמו שלך, הילדה הג'ינג'ית הקטנה שלי," הוא אומר כשהוא עומד מולי, נשען עלי, ותוחב בעדינות תלתל רופף מאחורי האוזן שלי. הוא מסדר את הצמה העבה שלי על הכתף שלי ומעמיד פנים שהוא מסדר את הצווארון על החולצה שלי. אני בוהה עמוק לתוך עיניו הירוקות הגדולות, כשאצבעותיו נשארות על צווארי. ואז אני מיד יוצאת מהדמות בהתקף צחוק כשהוא גם נשבר ומתחיל לצחוק. "לך לעבודה, מקס." רכבי השטח השחורים מתחילים להגיע בסביבות השעה 8 בערב. מקס מוצף לחלוטין בנשים רווקות שמתחרות על תשומת ליבו בבר, אך עדיין מוצא זמן לרוץ בחזרה למטבח כאילו הוא בן 5 וצועק, "הם כאן" ואז רץ בחזרה לבר. אני מנענעת בראשי, צוחקת על השטויות שלו, לוקחת נשימה עמוקה ומייצבת את עצמי לקראת הלילה הקרוב. ששת הבוסים מגיעים כל אחד לפגישה הזו עם לפחות 2-4 אנשים נוספים. חלקם שומרי ראש, חלקם הילדים שלהם, וחלקם סגני בוסים. הבוסים כולם מאוד מכבדים, כמו גם שומרי הראש וסגני הבוסים. הילדים הם אלה שאני מתעבת. לבנים של בוסים של מאפיה יש את האגו הכי גדול שאי פעם פגשתי, ויותר גרוע, הם מרגישים זכאים להתנהג איך שהם רוצים, פשוט בגלל מי האבות שלהם. למרבה המזל, הם לא מגיעים לכל פגישה, אבל הם בהחלט יהיו כאן הערב. כנראה שהפגישה הזו חשובה במיוחד כמו הבוס הראשי. *האדון? אני לא יודעת איך לקרוא לו. לורד קינג בוס? מרגיש נכון* - הלורד קינג בוס - יהיה כאן הערב. הוא מופיע לעתים רחוקות בציבור, אז אני קצת אובדת עצות לגבי מה כל כך חשוב שהוא יופיע הערב, אבל אני בטוחה שאני אקבל קטעים לאורך כל הלילה. מכיוון שאני תמיד זו שמטפלת בפגישה הזו, אני יודעת יותר על המתרחש בעיר ממה שאני צריכה. אני שומרת את המידע הזה לעצמי, כמובן. אני לא אידיוטית.