*סֵפִי* נרדמתי כעבור זמן מה. זו לא הייתה שינה נינוחה, כיוון שהרגשתי לכודה בחלומות טעונים בפאניקה. בחלום אחד, חוויתי מחדש את אירועי הלילה הקודם. נאבקתי באנתוני, כדי לנסות ולהתרחק ממנו, והרגשתי שוב את האוויר יוצא מריאותיי, והרגשתי כאילו חיי מחליקים לאט לאט. לא הצלחתי לדבר בחלום שלי. המשכתי להסתכל לכיוון החדר האחורי של המסעדה, אבל איש לא בא. היה רק חושך. שקט. החושך אפילו בלע את אנתוני שלפניי, כך שרק אני נותרתי, לא מסוגלת לנשום או לזוז. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את הכוח, או את האוויר, לעשות זאת, אבל צרחתי. צרחתי הכי חזק שיכולתי. ברגע שהתעוררתי והבנתי שזה היה חלום, דלת חדר השינה שלי נפתחה בחוזקה. שני גברים הסתערו פנימה ולכיוון המיטה שלי. צרחתי שוב, עדיין לא לגמרי ערה ומודעת למה שקורה. גבר אחד התקדם לעברי, השני בדק את שאר החדר שלי. ריח מוכר במעורפל מילא את אפי, כשחשתי מגע חמים על זרועותיי והמיטה שוקעת לידי. "ששש... היה לך סיוט. את בטוחה. אני לא אתן לשום דבר לקרות לך לעולם," אדריק אמר כשהוא כרך את זרועותיו סביבי ומשך אותי אליו. "אדריק?" "כן, סולנישקו. את בסדר. היה לך סיוט, אבל זה לא היה אמיתי. את בסדר עכשיו." לא הצלחתי לעצור את שטף הרגשות שפרץ כשנשענתי על חזהו הרחב. טמנתי את פניי בחזהו ובכיתי. "תוציאי את זה. עברת כמה ימים גדולים, אבל את בסדר עכשיו. אני מבטיח," הוא אמר. הוא העביר את ידו לאט מעלה ומטה על גבי, מנסה להרגיע את העצבים החשופים שלי מהסיוט. "את רוצה לספר לי על זה?" שאפתי אוויר עמוק ומחקתי את פניי. נשענתי לאחור, כשעיניי עדיין עצומות, מנסה למצוא את האומץ לעבור את זה פעם נוספת. הוא הרים את אגודלו וניגב בעדינות כמה דמעות תועות מעיניי בזמן שחיכה לתשובתי. פקחתי את עיניי ומצאתי את עיניו הכחולות העמוקות, מלאות בדאגה, ממוקדות בי בעוצמה. פשוט בהיתי לתוך עיניו במשך כמה רגעים, לא מסוגלת לדבר. למה הרגשתי שאני מכירה אותו יותר מ-24 שעות? למה הרגשתי בטוחה בזרועותיו? כשלא עניתי, הוא חייך אליי והבריש בעדינות את שערי מתוך פניי. "את אפילו יפה כשאת בוכה," הוא אמר. הסמקתי והסתכלתי למטה על ידיי. הרגשתי את ידו מתחת לסנטרי, מרימה את מבטי בחזרה כדי לפגוש את שלו. "אל תסתירי את עינייך היפות ממני, סולנישקו. אני יכול לבהות בעינייך הייחודיות כל היום וכל הלילה ולעולם לא להתעייף מהמראה." בשלב זה, ידעתי שפניי הופכות לגוון אדום נחמד. לא ידעתי איך להגיב, אז אמרתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי. "חכה, איך הגעת לכאן?" הוא צחקק. "הבאתי לך ארניקה. בשביל הצוואר שלך. דנתי בעניין עם איוון ומישה כששמענו אותך צורחת. חשבנו שאת בצרות או שנחטפת." "למה שמישהו ירצה לחטוף אותי?" הוא הטה את ראשו הצידה וחייך בחיוך ערמומי אליי. "אני יכול לחשוב על כמה סיבות." ברור שלא הבנתי לגמרי את תשובתו. "אני אף אחד. אין סיבה לחטוף אותי." "את לא אף אחת, פרספונה. ולמרבה הצער, סומנת על ידי הבן של בוס מאפיה חזק כאויבת. בן ילדותי של בן, אבל עדיין הבן של אדם חזק. הוא לא יעצור עד שהוא ישיג את הנקמה שלו על חוסר הכבוד שהוא מרגיש שגרמת לו." "הוא חושב שלא כיבדתי אותו?? הוא ניסה להרוג אותי!!" "אני יודע את זה. כל הבוסים האחרים יודעים את זה. אפילו אבא שלו יודע את זה, אבל אנתוני לא מקבל טוב את זה שמגישים לו את התחת שלו בציבור. לא משנה כמה זה היה מגיע לו. האגו שלו נפגע." פשוט בהיתי בו כשהוא דיבר, מנסה לא לחשוב על כמה הוא נאה, כמה עדינה הרגישה המגע שלו, או כמה פרגמטית ההסבר שלו על האבדון המתקרב שלי היה. "זו הסיבה ששלחת את שומרי הראש שלך להישאר איתי? מה איתך? אתה לא בסכנה בלעדיהם?" הוא צחק ונענע בראשו. "בדיוק אמרתי לך שמישהו רוצה לנקום בך, ואת מודאגת לגבי הבטיחות שלי?" "ובכן, כן." "אני מוגן היטב, סולנישקו. יש לי שומרי ראש אחרים, אבל ויקטור, אנדריי, איוון ומישה הם הטובים ביותר שלי, ולכן הקציתי אותם לך. יש לי אמון מוחלט בהם." "כמה זמן הם יהיו כאן? מתי אוכל לחזור לעבודה?" "אני לא בטוח שזה רעיון טוב עדיין. אנחנו לא יכולים למצוא את אנתוני עדיין. הוא נעלם אחרי הפגישה אמש ואף אחד לא יודע לאן הוא הלך. אנחנו צריכים למצוא אותו קודם לפני שאני ארגיש בטוח לגבי זה שתחזרי לעבודה." הוא ראה את הגבות שלי מתקמטות והוסיף, "אל תדאגי, סולנישקו. החשבונות שלך מכוסים." "מה? לא. אני לא יכולה לבקש ממך לעשות את זה." "לא ביקשת. הצעתי. עכשיו קבלי את ההצעה שלי," הוא אמר כשהוא נותן לי את החיוך המהמם שלו. נאבדתי בעיניו. הן היו אפילו יותר יפות כשהוא חייך. בעוד שהן יכולות להיות קרות וחסרות חיים כשהוא היה במצב בוס, כשהוא חייך אליי, הן כמעט נצצו באור העמום של חדר השינה שלי. מצאתי את עצמי מחייכת בתגובה לראות את השמחה בעיניו. זה גרם לי לרצות לראות את השמחה הזו כל יום. "בסדר. אבל אני לא צריכה לאהוב את זה," אמרתי, מצליבה את זרועותיי על חזי כמו ילדה קטנה, מתנפחת. הוא צחק שוב והפעם, נשען פנימה ונישק את מצחי. כל גופי הרגיש חם במגע שלו, אבל כשהשפתיים שלו נצמדו למצחי, זו הייתה רמה חדשה של חום. הייתי קצת המומה מהמחווה, אבל עדיין מצאתי את עצמי רוצה עוד. תפסתי את ידו והחזקתי אותה בין שתי ידיי. "תודה." "בטח, סולנישקו. את צריכה לנוח קצת שוב." "כן, אז בקשר לזה, אני אוותר על כל עניין הסיוט הזה לזמן מה. אני לא אוכל לישון שוב לזמן מה." "אז בואי. נשים קצת ארניקה על הצוואר הסגול שלך," הוא אמר כשהוא תפס את ידי וקם. הוא משך אותי למעלה לפני שהספקתי לעצור אותו. "אה... חכה..." אמרתי כשעמדתי, וחשפתי שאני לובשת רק חולצת טי גדולה וללא מכנסיים. הוא הסתכל לאט לאורך גופי, כשניסיתי למשוך את חולצת הטי שלי הכי נמוך שאפשר. עיניו התכהו. שמתי לב שלסתו נסגרה מעט והוא קמץ את ידו שלא החזיקה את שלי. מבטו חזר אל פניי, והוא נשען פנימה כדי לנשק את מצחי באומרו, "סליחה. אפגוש אותך במטבח."