*סֵפִי* כשחזרתי לחדר הישיבות, הוא היה ריק לחלוטין. כולם נעלמו. אני לא יכולה להגיד שהתאכזבתי מההתפתחות הזו. התעסקתי באיסוף הכוסות הריקות וכמה צלחות שלא הספקתי לפנות כדי לקחת אותן למטבח. שמעתי את מקס שורק כשהוא הלך במסדרון לכיוון החדר האחורי. "היי, למה כולם עזבו כל כך מהר?" הוא שאל כשנכנס והתחיל לעזור לי לפנות את השולחנות. "אין לי מושג," אמרתי. הורדתי את מבטי, כי שוב הייתי על סף דמעות, מנסה נואשות לעצור אותן כדי לא לבכות מול מקס. שנאתי לבכות מול אנשים. "זה היה מוזר. ראיתי שניים מאותם שומרי ראש ענקיים שנכנסו קודם לוקחים איזה בחור שיכור החוצה ומרביצים לו מכות רצח, ואז חוזרים פנימה כאילו כלום לא קרה." הפלתי את הכוס שהייתה לי ביד והסתכלתי על מקס בעיניים פעורות. "הם עשו מה??" "כן, זה היה מגוחך. וקצת עצוב. אבל בעיקר מגוחך. אני חושב שזה היה אחד הבחורים שאמרת שתמיד היה חרא אליך, אז אולי עודדתי קצת כשהשומרים חזרו למסעדה." "מקס, אתה צריך להיזהר. אתה יודע מי האנשים האלה." "אני יודע, אני יודע, אבל עודדתי את הקארמה שהבחור הזה קיבל בבירור. היי, רגע – מה לעזאזל קרה לידיים שלך?? ולצוואר שלך??" "זו הייתה הסיבה לקארמה." "אלוהים אדירים, סֵפִי! את בסדר? מה קרה? למה לא באת לקרוא לי?" "אני בסדר. הבחור הזה תמיד נוגע, אבל הוא לקח את זה לרמה חדשה הערב. אולי גרמתי לו להתגרות קצת והחמרתי את המצב, אז הוא חנק אותי." "לא, לא, לא. אל תעשי את זה. אל תיקחי על עצמך שום אשמה. הבחור הזה הוא חרא והגיעו לו כל המכות בפנים שהוא קיבל הערב על זה שהוא שם עלייך ידיים." "כן. אני מניחה שאתה צודק. אני רק רוצה לסגור כדי שאוכל ללכת הביתה. אני ממש עייפה." "למה שלא פשוט תלכי? אני אסגור הכל." "אתה יודע שאני לא הולכת להשאיר אותך כאן לבד, מקס. אתה אולי בחור גדול וחזק, אבל זה עדיין מעשה מגעיל. כולם כבר הלכו." "את כל כך עקשנית שתתווכחי עם השטן עצמו." "סיפור אמיתי." מקס רק הניע את ראשו וצחק כשלקח את הכוס האחרונה מהשולחן והלך למטבח. במהירות ניקינו הכל, שמנו במקום והכנו הכל למשמרת הצהריים של מחר. שנינו עבדנו במסעדה כבר כמה שנים, אז הייתה לנו שגרה ועבדנו יחד בצורה חלקה. תמיד לקח לנו פחות זמן מכולם לסיים את רשימת המטלות שלנו במסעדה לפני הסגירה. בדרך כלל צחקנו והקניטו אחד את השני במהלך כל התהליך, כך שהזמן עבר במהירות. יצאנו מהדלת האחורית בסביבות השעה אחת בלילה. עמדתי וחיכיתי בזמן שהוא נעל את הדלת האחורית, ואז הלכנו יחד למכוניות שלנו. הייתי כל כך עסוקה בלהסתכל על השמיים עדיין מעוננים שלא שמתי לב לרכב השטח השחור שחנה בין המכונית של מקס למכונית שלי. עצרתי במקום. מקס עדיין לא שם לב, כי הוא הסתכל בטלפון שלו. בטח שלח הודעות טקסט לאיזו בחורה שהוא מתכנן להזדיין איתה הלילה. הוא הלך כמה צעדים לפניי, ואז שם לב שאני כבר לא לידו. "היי... מה..." הוא אמר כשהסתובב כדי למצוא אותי קפואה במקום, עם מבט של אימה על פניי, בתקווה שהאדם ברכב השטח הזה הוא לא מי שחשבתי שהוא. מקס הסתכל על הפנים שלי ואז הסתובב כדי לראות את רכב השטח חונה בין המכוניות שלנו. "אוי שיט," הוא אמר כשעשה כמה צעדים אחורה לכיווני. בלי להסתכל, הוא דחף אותי ישירות מאחוריו כשהוא צפה בדלת האחורית נפתחת. לא יכולתי לראות מעבר לכתף של מקס והייתי מפחדת מדי להציץ סביבו. "מה אתה רוצה?" מקס צעק. יכולתי להרגיש שהוא מנסה להיות אמיץ בשבילי, אבל יכולתי גם להרגיש איך כל שריר בגבו מתוח וקשה כמו סלע. "בבקשה, אל תפחדי. אני רק רוצה לשלם לפרספונה על השירות המצוין שלה הערב," קול עמוק ושקט מאוד אמר, המבטא הרוסי שלו ניכר. זיהיתי את הקול הזה. הצצתי מעבר לכתף של מקס ובטח, מר לורד קינג בוס אדריק הלך לאט לכיווננו. הנחתי את ידי על גבו של מקס ואמרתי, "זה בסדר, מקס. הוא עזר כש... אתה יודע, קארמה. זה היה שומרי הראש שלו." מקס נרגע בבירור ושאף עמוק. "אוי, תודה לאל, אני לא הולך למות הלילה," הוא אמר מתחת לנשימתו. צחקקתי והגעתי לנשק את לחיו. "תודה." "את יודעת שיש לי אותך, ג'ינג'רסנאפ." הלכתי לכיוון המכונית שלי ואדריק, שהסתכל עליי במבט חד. "חיכית כל הזמן הזה? יכולת פשוט לחזור למסעדה. או להשאיר את זה מחר." "היו לי עסקים לטפל בהם. נסענו חזרה והמכוניות שלך עדיין היו כאן, אז חיכינו. זה לא היה הרבה זמן," הוא אמר כשמסר לי חבילה שמנה של מזומנים. "מה... לאאא. זה יותר מדי. אני לא יכולה לקבל את זה," אמרתי, מנסה להחזיר לו את החבילה של שטרות של מאה דולר. "בבקשה. הרווחת את זה," הוא אמר כששוב אחז בעדינות בסנטרי והטה את ראשי לאחור כדי שיוכל לראות את החבורה הכהה יותר עכשיו על צווארי. יכולתי לשמוע אותו מקלל מתחת לנשימתו אבל לא ממש תפסתי מה הוא אמר כשבדק את החבורה שלי. "זה בסדר, באמת. אני בסדר. היו לי גרועות יותר, בכנות." גבותיו התקמטו לכדי זעף כשסרק את פניי, ושוב תחב תלתל משוחרר מאחורי אוזניי. בלי לשים לב, נשענתי לתוך מגעו. עיניי נעצמו ונשמתי נשימה עמוקה. בדיוק כמו שהיינו במטבח, היה לי רגע של שלווה מוחלטת. הוא הניח את כף ידו על לחיי, אגודלו מלטף קלות את פניי. התענגתי על התחושה, על השקט, על החמימות שהרגשתי בכל גופי בכל פעם שהוא נגע בי. "את בסדר לנהוג הביתה, סולנישקו?" שאלתו ניתקה אותי מהטראנס שלי, ולרגע שכחתי איפה אני. "מה? אה. כן. כן, אני בסדר. סליחה," אמרתי, מורידה מבט במהירות לתיק שלי כדי להוציא את המפתחות שלי. "אין צורך להתנצל. אני חושב שאת צריכה יותר מזה בחיים שלך," הוא אמר עם החיוך הסקסי הזה שוב על פניו. אם רק היה יודע כמה הוא באמת צודק...