*ספי* אחרי ההפסקה הקצרה שלי בחוץ, חזרתי לעבודה וניסיתי כמיטב יכולתי להתנהג כאילו כלום לא קרה. אנתוני כנראה קיבל נזיפה בזמן שהייתי בחוץ, כי הוא שמר את ידיו לעצמו. זה היה חדש. האם מר לורד קינג בוס אדריק איים עליו אחרי שיצאתי החוצה בפעם הראשונה? אנתוני מעולם לא הפסיק עם השטויות הילדותיות שלו לפני הלילה. אני חושבת שאני אוהבת את מר לורד קינג בוס אדריק. רוב הגברים סיימו עם הארוחות שלהם, אבל עדיין היו שקועים בדיונים. האווירה בחדר הייתה מתוחה, בלשון המעטה. הייתי עסוקה באיסוף צלחות ריקות והחזרתן למטבח. גייסתי את מקס לעזור לי לאסוף צלחות, כדי שלא אצטרך לעשות כל כך הרבה סיבובים. בדיוק כשעמד להיכנס לחדר, אחד משומרי הראש עצר אותו. "סליחה, אדוני. רק לגברת הנחמדה מותר להיכנס לחדר," הוא אמר כשידו הענקית מונחת על כתפו של מקס. מקס גם לא היה בחור קטן. הוא התאמן באופן קבוע והיה גבוה בהרבה ממטר שמונים, אבל הוא נראה קטן ליד היחידה המוחלטת הזו של שומר ראש. הסתכלתי אחורה על מקס וחייכתי. "זה בסדר, מקס. אני אשיג אותם. תודה שהצעת לעזור." נאנחתי כשנכנסתי לחדר. הצצתי לכיוונו של אדריק, רק כדי להבחין בעיניו הכחולות בוהות בי שוב. תקעתי במהירות קווצת שיער רופפת מאחורי האוזן שלי והעסקתי את עצמי. לאחר שהפקדתי עוד סבב של כלים מלוכלכים בכיורי המטבח, יצאתי מדלת המטבח בדרכי חזרה לחדר הישיבות. במסדרון האחורי, בין המטבח לחדר האחורי, פגשתי את אנתוני בכבודו ובעצמו. הוא יצא מהשירותים, לגמרי שיכור, והתנהג כאילו הוא עלול ליפול בכל רגע. ניסיתי למהר לעבור לידו, אבל הוא תפס את זרועי ומשך אותי בחזרה לעמוד ממש מולו. "בבקשה תעזוב את הזרוע שלי. יש לי עבודה לעשות," אמרתי, מנסה להתרחק ממנו. אחיזתו הדמוית מלחציים בזרועי רק התהדקה. האם בורבון העניק לו איזה כוח על אנושי? ברצינות. איך האחיזה שלו הייתה כל כך חזקה? "נו באמת, את יודעת שאת מעדיפה להיכנס איתי לשירותים לסיבוב מהיר," הוא אמר כשהוא נשען כדי לנסות לנשק אותי, דוחף אותי אל הקיר כדי שלא אוכל לברוח ממנו בקלות. אה, הריח שלו היה נורא והריח כאילו הוא שתה את כל הבר באותו לילה. למען האמת, הוא כנראה שתה לפחות חצי ממנו. הפניתי את ראשי כדי להימנע משפתיו, וזה רק הרגיז אותו. הוא אמר משהו באיטלקית, שלא הבנתי בגלל המלמול שלו, אבל הוא תפס את זרועי השנייה, שוב עם אחיזתו הדמוית מלחציים. הוא התקרב אליי עוד יותר, כאילו זה היה אפשרי. יכולתי להרגיש את כל גופו צמוד לגופי. יכולתי אפילו להרגיש שהוא מתעורר מהעמידה כל כך קרוב אליי. הוא לא אמר כלום לרגע. הוא פשוט סרק מעלה ומטה את גופי, נשימתו נעשית מהירה יותר, האישונים שלו מתרחבים. הוא שחרר זרוע אחת והושיט יד אל פניי. בגב ידו הוא ליטף קלות את לחיי. הפניתי את ראשי, מנסה שוב להתרחק ממנו. הוא נאנח. "את יודעת מי אני? את יודעת כמה בנות היו רוצות להיות במצב שלך עכשיו?" "אז למה שלא תלך למצוא אחת מהן. אני בשמחה אתייג אותה," אמרתי. "יש לך פה חכם. תמיד שמעתי שלג'ינג'יות יש אופי חם. אולי מישהו צריך ללמד אותך לקח." "לא תודה. בית ספר באמת לא היה הקטע שלי. כנראה שלא אשים לב אם תנסה ללמד אותי משהו." קיוויתי להוציא אותו מדעתו מספיק כדי שהוא יזוז, ואוכל לברוח מאחיזתו. גם אם הוא יאבד קצת ריכוז, התכוננתי להכות אותו ואז אני אעשה בריחה. חשבתי לצעוק אבל לא רציתי לעורר סצנה. כל החדר האחורי היה חמוש בכוח אש מספיק כדי שהם יוכלו ליישר את כל הבלוק אם זה יגיע לזה, אז לעשות סצנה לא היה הרעיון הכי טוב שלי. קיוויתי גם שמישהו יצא מהמטבח, אבל רוב הצוות כבר עזב את הלילה, כי זה היה לילה איטי בחזית המסעדה. מקס עדיין היה בבר, והוא כנראה לא ישמע אותי בכל מקרה. הייתי צריכה להבין איך לצאת מהבלגן הזה לבד. "הנה הפה החכם הזה שוב," הוא אמר כשהוא מעביר את ידו על זרועי ועוטף אותה לאט סביב צווארי. "את יודעת מה אני עושה לנשים שלא יודעות מתי לשתוק?" הוא שאל כשאחיזתו התהדקה לאט סביב צווארי. כל גופי התכווץ, ועיניי התרחבו. ידעתי מה עומד לקרות. הרגשתי שהאוויר שלי נחתך לאט. טוב, שיט. בהחלט לא ציפיתי שזה יקרה הלילה. בידי החופשית האחת שלי, ניסיתי להכות אותו, אבל הוא הצמיד את גופו לגופי כל כך חזק שלא הצלחתי לקבל שום סוג של מינוף עליו, כך שהאגרוף שלי היה כמעט חסר תועלת. "זהו זה. אני אוהב את זה כשהן נאבקות. אני אוהב את זה כשהן מתחננות שאפסיק." אולי הפה החכם שלי לא היה התכונה שחשבתי שהוא. מוחי רץ כשניסיתי להבין איך לברוח ממנו כששמעתי את דלת החדר האחורי נפתחת. צעדים התקרבו. לא, צעדים מרובים התקרבו. ניסיון אחרון חלש להכות אותו ולפתע הוא לא היה שם יותר, ואני הייתי על הרצפה משתעלת ומתנשפת לאוויר. הרגשתי יד על כתפי ונכנסתי מיד לפאניקה. התרחקתי מהר ככל שיכולתי. "וואו, וואו, פרספונה. זה בסדר. אני לא אפגע בך. את בטוחה עכשיו." הרמתי את מבטי ופגשתי שוב את העיניים הכחולות האלה. הן היו כהות יותר באור הזה, אבל לא הראו דבר מלבד דאגה, כשהוא הושיט יד אליי פעם נוספת. הפעם, לא זזתי. הוא שם זרוע אחת סביב כתפיי, ונשענתי על חזהו. הבנתי שאני בוכה. הוא ליטף בעדינות את שערי ואמר לי שהכל יהיה בסדר. הדבר הבא שידעתי, הוא הכניס את זרועו השנייה מתחת לרגלי והרים אותי, נושא אותי בחזרה למטבח. הוא היה ריק כשנכנסנו. הוא הלך לאחד משולחנות הכנת האוכל והושיב אותי על השולחן. עומד מולי, הוא הוציא מטפחת מכיסו ומסר לי אותה, ידיו מעולם לא עזבו את הירכיים שלי. בהיתי בידיו בזמן שניגבתי את הדמעות מפניי וניסיתי להרגיע את עצמי. הרגשתי את ידו, בעדינות, מתחת לסנטרי. הוא הרים את ראשי והטה אותו עד הסוף כדי שיוכל להסתכל על צווארי. "יהיה לך סימן כחול מחריד מחר." "היתרונות של להיות ג'ינג'ית. אתה יכול להסתכל עליי מספיק חזק ואני אקבל סימן כחול." הוא צחק בשקט וגם אני צחקתי. זה אולי לא מנגנון ההתמודדות הכי בריא, אבל הומור שיפר הכל בשבילי. עברתי זמנים קשים והצלחתי לעבור אותם כי מעולם לא איבדתי את חוש ההומור שלי. אדריק עטף בעדינות אחת מתלתלי הרופפים שלי סביב אצבעו, בזמן שהוא סרק את פניי, הדאגה עדיין בעיניו. "לג'ינג'יות יש מקום מיוחד בעולם הזה. האגדה מספרת שהן גנבו את הלהבות של הגיהנום ושהן נושאות את אות קין." "הכל נכון. אני גם גונבת נשמות, אבל רק בסופי שבוע. העבודה הייתה עמוסה לאחרונה ויש לי עודף נשמות, בלי מספיק מקום אחסון כרגע." חיוך רחב עלה על פניו כשהוא צחק. אלוהים אדירים האיש הזה היה נאה. מצאתי את עצמי מחייכת בתגובה לצחוק שלו ובאותו רגע קצר שכחתי את האירועים שהובילו אותנו לרגע הזה. "את אישה ייחודית, פרספונה." "כן, זה גם נכון. ג'ינג'יות הן רק 2% מאוכלוסיית העולם ומתוך 2% אלה, רק ל-2% יש צבע עיניים ייחודי כמו שלי. אז, בעצם, אני חד קרן." הסתכלתי לתוך עיניו כשדיברתי. החיוך שלו דהה מעט והעוצמה חזרה. הוא בהה בעיניי מספיק זמן כדי שנהייתי עצבנית. הורדתי את מבטי והתחלתי לשחק בידיי. הגוף שלי עושה את הדבר המוזר הזה בתגובה לטראומה. זה כאילו אני רועדת, אבל לא קר לי. כמובן, זה היה הרגע שזה התחיל. המטפלת שלי הודיעה לי שנים קודם לכן שזו תגובת טראומה נורמלית במידה מסוימת. זה לא קרה שנים, אז לא ציפיתי שזה יתחיל. לא יכולתי לברוח מאדריק מספיק מהר והוא הרגיש את רגליי רועדות. "קר לך, סולנישקו? אני יכול להביא לך את הז'קט שלי," הוא אמר, ידיו רצות על זרועותיי כדי לכסות את עורי החשוף. "לא, זה...אני בסדר," אמרתי כשקפצתי מהשולחן. "אני צריכה לחזור לעבודה. תודה שעזרת לי." קיפלתי את זרועותיי מתחת לחזי ויצאתי מהמטבח בלי להסתכל לאחור. לעבר תמיד יש דרך להופיע בזמנים הכי לא מתאימים.