*סֵפִי* תפסתי את הקפה ומילאתי את הכוסות שלהם, יחד עם שלי, כדי להקל על המבוכה של הרגע. עמדתי ולגמתי מהקפה שלי, מחכה שהנשמה שלי תחזור לגוף שלי, ונהנית מהחום על הגרון הכואב שלי, הטיתי את הראש הצידה ושאלתי, "אז... למה אתם שניכם שומרים עלי בדיוק? אני מתכוונת, אני לא מתלוננת, אבל אני גם מבולבלת למה אתם כאן." שניהם החליפו מבט חטוף ומודאג וויקטור ניקה את גרונו. הוא אמר, "אמ, מיס סֵפִי, אנחנו ממלאים פקודות. הבוס הבהיר מאוד שאסור לנו להוציא אותך משדה הראייה שלנו." "בוס? אתה מתכוון לאדון המלך הבוס אדריק?" הפעם, אנדריי הביט בהפתעה בוויקטור. הוא שאל את ויקטור שאלה ברוסית. ויקטור ענה, עיניו כמעט רחבות כמו של אנדריי. אנדריי העביר את ידיו בשיערו הבלונדיני המלוכלך, מופתע בבירור מכל מידע שהוא למד זה עתה. ניקיתי את גרוני כדי להזכיר להם שהם במטבח שלי, ואני עדיין מחכה לתשובה. "אדון המלך הבוס??" שניהם אמרו יחד. צחקתי על עצמי שאמרתי שוב את החלק השקט בקול רם. "אמ, כן. לא ידעתי מי הבוס שלכם עד אתמול בלילה ולא ידעתי איך לקרוא לו, אז המצאתי את התואר אדון המלך הבוס. אני מתכוונת, זה סמכותי. חזק. מלוכני, אם תרצו. אני מרגישה שהוא צריך להשתמש בזה בחופשיות." שניהם הביטו בי עם פיות פעורים, המומים מכדי לענות. "לא? יותר מדי? אוקיי, אבל זה ההפסד שלו," אמרתי, באדישות, כשסידרתי את האוכל שלהם בצלחת. כשפניתי להניח את הצלחות שלהם, הם עדיין היו קצת המומים. פשוט התחלתי לצחוק על האבסורד של כל המצב, באמת. שניהם התחילו לצחוק יחד איתי, אם כי אני לא בטוחה שהם ידעו מה להגיד לי באותו רגע. "בואו, בחורים. אין לכם סרקזם ברוסיה? זו הייתה בדיחה. אם אתם הוקציתם לי, מכל סיבה שהיא, אתם תהיו עסוקים כי הפה הזה מכניס אותי להרבה צרות ברוב הימים," אמרתי עם החיוך הצנוע ביותר שיכולתי לגייס. שניהם הניעו את ראשיהם וצחקו כשטרפו את הבייקון והביצים שלהם כאילו זו הפעם הראשונה שהם אכלו מזה ימים. אכלנו בשקט. רק ניקרתי מהאוכל שלי, כי כאב לבלוע יותר מדי בבת אחת. הקפה בהתחלה הרגיש טוב, אבל אפילו זה התחיל לשרוף ככל ששתיתי יותר. ויקטור הבחין באי הנוחות שלי ואמר, "מרק. מרק יגרום לזה להרגיש יותר טוב." הוא הצביע על הגרון שלו ואז הצביע על שלי. "כן? אתה אומר את זה כאילו יש לך ניסיון?" "כן. נחנקתי הרבה פעמים." "אוקיי, אז זה מפחיד ומרתק בו זמנית. האם זו בעיה נפוצה ברוסיה? כאילו אתה סתם הולך ברחוב ו'אוי לעזאזל, אני נחנק שוב?'" שני הגברים התחילו לצחוק שוב. אנדריי קם ותפס את שתי הצלחות הריקות. לא נשאר פירור אוכל על אף אחת מהצלחות. לשנייה, שקלתי אפילו לא לשטוף אותן כי הן כבר נראו כל כך נקיות. עם זאת, אנדריי הלך לכיור והתחיל לשטוף אותן בעצמו. "אתה יכול להשאיר את זה. אני אשטוף את הכלים," אמרתי. "לא, מיס סֵפִי. את מבשלת, אני מנקה." "וואו. אתה רוצה להתחתן?" אמרתי כשויקטור צחק על ההבעה ההמומה של אנדריי. הוא כמעט הפיל צלחת כששאלתי אותו את השאלה הזו. פשוט קרצתי לו כשניגשתי לנגב את השיש שלי. ויקטור שלף את הטלפון שלו מכיס המכנסיים שלו ונכנס לסלון כדי לענות לו, והשאיר את אנדריי המום ואותי לבד במטבח. הוא סיים לשטוף את הכלים וייבש את ידיו כשפנה אלי ושאל, "הוא באמת אמר לך את השם שלו אתמול בלילה?" "מי אמר? ויקטור? לא, הוא אמר לי הבוקר." "לא, הבוס." "אה, אדריק? כן, הוא אמר לי את השם שלו אתמול בלילה כשהיינו בחניון. למה?" "אף אחד מחוץ למאבטחים הקרובים ביותר שלו לא יודע את השם שלו. הוא בדרך כלל אומר לאנשים שהשם שלו הוא רוח רפאים." התחלתי לומר משהו ואז עצרתי, לא בטוחה איך לקבל את החדשות האלה. "אה. אני לא יודעת?" אמרתי ומשיכת בכתפי. ויקטור ניתק את הטלפון ודיבר עם אנדריי ברוסית. זה נשמע רציני מאוד, אבל בכנות, לא הבנתי כלום מזה. פשוט נשענתי על השיש, מקווה שאקבל תרגום באיזשהו שלב. הייתה להם חילופי דברים מתוחים, אבל לא נראה שאני הולכת לקבל את התרגום הזה, אז הודעתי שאני צריכה להתקלח כדי להתכונן לעבודה. "לא, ססטרִיצְ'קָה. אין עבודה הלילה. כבר אישרנו את זה עם הבוס שלך. אנחנו נשארים כאן לעת עתה." "אוקיי, מוזר. אבל אני עדיין הולכת להתקלח. אם אתה צריך לירות במישהו, בבקשה אל תעשה את זה על השטיח. כתמי דם קשה להוציא מהשטיח. הרבה יותר קל לנקות מהאריחים, אז בואו נשמור את ההרג רק למטבח, הממ?" אמרתי כשחזרתי לחדר השינה שלי. יכולתי לשמוע את שניהם צוחקים ומדברים רוסית כשסגרתי את דלת חדר השינה שלי. נשענתי על דלת חדר השינה הסגורה שלי ונאנחתי. הייתי בסדר מוזר לחלוטין עם שני רוסים ענקיים בסלון שלי ש"הוקצו" לי מסיבה לא ידועה. המחשבות שלי נדדו לאדריק. למה זה היה לכאורה עניין גדול שהוא אמר לי את השם שלו אתמול בלילה? למה הרגשתי שאני מתגעגעת אליו? למה השתוקקתי להרגיש שוב את המגע החם שלו על העור שלי? *את באמת צריכה חיי חברה, סֵפִי. את הופכת להיות קצת פתטית*. הסרתי את המחשבות ועשיתי את דרכי למקלחת. מקלחת חמה ונעימה נשמעה קצת כמו גן עדן לגוף הכואב שלי כרגע. מכיוון שככל הנראה לא הייתי הולכת לעבוד הלילה, התקלחתי ארוכה במיוחד וריככתי לעומק את השיער הארוך והמתולתל שלי. כשסוף סוף יצאתי מהחדר שלי, רק ויקטור היה בסלון. "לאן אנדריי הלך?" "הוא חזר החוצה כדי לפקוח עין על הבניין. אנחנו צריכים לדעת מי נכנס ויוצא מהבניין." "חה! פשוט תשאלו את גברת ג'קסון בדירה שמתחת לשלי. היא מבלה את ימיה בריגול אחרי כולם. היא כבר רשמה את מספר לוחית הרישוי שלך ומחכה עד שמר טרנר, ממול המסדרון, יחזור הביתה כדי שהיא תוכל לתת את המספר הזה לו ולגרום לו להתקשר לבן של החבר שלו שהוא שוטר כדי שיבדוק את הלוחיות." "לא חרא?" "לא חרא. זה חלק מהסיבה שנשארתי בבניין המעפן הזה כל כך הרבה זמן. זו לא השכונה הכי טובה, אבל משמר השכונה מעולה." ויקטור פשוט בהה בי בזמן שהוא שלף את הטלפון שלו מהכיס שלו. הוא חייג מספר ודיבר רוסית כשהאדם ענה. ואז הוא סיים את השיחה והחזיר את הטלפון שלו למכנסיים שלו. "בבקשה תגיד לי שלא הזמנת עכשיו חיסול על גברת ג'קסון." הוא צחקק ואמר, "לא, לא. אנחנו רק צריכים לנקוט באמצעי זהירות. טכנית אנחנו לא קיימים, אבל אנחנו יכולים לנקוט באמצעי זהירות שיספקו את משמר השכונה המעולה שלך." "מסתורי. איך אתה לא קיים? אתה לא עומד בסלון שלי? יש לי התמוטטות פסיכוטית ופשוט הכנתי ארוחת בוקר לשלושה כשזה באמת רק אני כאן? הייתי כל כך רעבה?" אוקיי, זה היה רק חלקית בדיחה. איך הם לא קיימים? "אנחנו אמיתיים. אנחנו פשוט לא קיימים רשמית בשום מסד נתונים," הוא אמר, והוסיף מרכאות אוויר סביב המילה האחרונה, לצורך האפקט. "אה, נכון. כל העניין של רוח רפאים, נכון?" "את ילדה מאוד חכמה, ססטרִיצְ'קָה." "זה מתנה," אמרתי כשקרצתי לו.