*סֵפִי* התעוררתי למחרת בבוקר, הרבה לפני שהשעון המעורר שלי צלצל, והרגשתי כאילו הגרון שלי עולה באש. התמתחתי ומיד הצטערתי על כך, כי כל הגוף שלי הרגיש כאילו דרסה אותי משאית ענקית. שוב ושוב. "טוב, זה היה חרא," אמרתי בקול רם לעצמי. מיד הצטערתי על ההחלטה שלי לדבר, והתחלתי להשתעל בצורה בלתי נשלטת. הצלחתי להפסיק להשתעל וקמתי מהמיטה. *לא עוד מחשבות חיצוניות, סֵפִי. רק מחשבות פנימיות.* הטלפון שלי התחיל לצלצל כשעזבתי את חדר האמבטיה. הסתכלתי על מספר הטלפון. זה היה מר טרנר מהצד השני של המסדרון. עניתי מיד לשיחה. "היי מר טרנר, הכל בסדר?" אמרתי בחצי לחישה, בתקווה שלא אגרום להתקף שיעול נוסף. "בוקר טוב, גברת סֵפִי. תקשיבי, אני לא רוצה להדאיג אותך, אבל היה איש גדול מאוד שעמד מחוץ לדלת שלך הבוקר כשעזבתי לעבודה. שאלתי אותו מה העניין שלו שם והוא אמר שהוא הוקצה לשמור עליך, אבל הוא לא אמר לי שום דבר אחר." "טוב, זה מוזר," אמרתי, נושכת את השפה התחתונה שלי. ניסיתי לחשוב למה שמישהו "יוקצה" לי. באופן רפלקסיבי, היד שלי הלכה לצוואר שלי. "מר טרנר, האיש הזה היה בגודל של בית, עם שיער שחור, תספורת גזוזה וזקן?" הוא צחקק ואמר, "זה תיאור מתאים שלו, כן. את מכירה אותו?" "אני חושבת שאולי יש לי מושג. זה בסדר, מר טרנר. הוא אחד מהטובים. לפחות אני חושבת ככה." "בסדר, גברת סֵפִי, אם את אומרת. אם את צריכה משהו, תתקשרי אלי מיד. יש לי את הבן של החבר הכי טוב שלי, במשטרה, בחיוג מהיר. אני אדאג שהוא יגיע אליך תוך זמן קצר אם את צריכה אותו." "תודה, מר טרנר. אני ממש מעריכה את זה, אבל אני מקווה שלא אצטרך את זה. אני מבטיחה שאני אתקשר אליך אם זה לא מי שאני חושבת שזה." נפרדנו לשלום והלכתי לדלת המרפסת שלי. הצצתי החוצה ושמתי לב לרכב השטח השחור שחנה בחניון למטה, כמה מקומות חניה מהמכונית שלי שוב. החלונות היו כהים כל כך שיכולתי לראות רק יד ענקית מונחת על ההגה. בשקט ככל שיכולתי, הלכתי לדלת הכניסה והסתכלתי דרך העינית. לא יכולתי לראות את כולו, אבל אי אפשר לטעות בפיזיות כזאת. זה היה אחד משומרי הראש שמסרו את הקארמה של אנתוני בלילה הקודם. פתחתי את הדלת. הוא הסתובב כשאמרתי, "בוקר טוב, אדוני. אפשר להביא לך קפה?" הוא חייך בחום. "בוקר טוב, גברת סֵפִי. תודה, אבל אני בסדר." "אל תהיה קדוש מעונה. לא יכולת לישון הרבה אם היית כאן מאז שמר טרנר מהצד השני של המסדרון עזב. רגע, אתה על מת'? אתה על מת', נכון? ככה אתה ער עכשיו? אל תשקר לי. אתה אולי גדול ממני פי ארבע, אבל אני יודעת קונג פו." זה גרם לו לצחוק מהבטן. "לא, גברתי. לא על מת'. עדיין יש לי את כל השיניים שלי - תראי?" הוא אמר במבטא הרוסי הכבד שלו, והראה לי את השיניים שלו כהוכחה להימנעותו ממת'. "ניצחת. אבל אתה עדיין חייב להיות עייף. יאללה. בעצם הצלת את חיי אתמול בלילה. הדבר הכי פחות שאני יכולה לעשות זה להכין לך כוס קפה." החיוך החם שלו נמתח שוב על פניו והוא העביר את ידו בשיער המגולח שלו. "בטח, גברת סֵפִי. זה יהיה נהדר," הוא אמר. "החבר שלך בחניון רוצה גם אחד? אתה יודע, בזמן שאני כבר עושה את זה, אפשר לקבל את השמות שלכם? להזמנת הקפה, כמובן." הוא צחקק ואמר, "אני ויקטור. הבחור בחניון הוא אנדריי." "כמה מאוד רוסי מצד שניכם. בבקשה, ויקטור, תיכנס בזמן שאני מכינה את הקפה. זה מוזר שאתה עומד מחוץ לדלת שלי. אני כבר נותנת לשכנים שלי מספיק רכילות בלי פסל רוסי ענק מחוץ לדלת שלי." צחוק מהבטן נוסף של ויקטור גרם לי לחייך גם כן. הוא נראה כאילו הוא יכול להרוג אותך עם המחשבה שלו, אבל יכולתי להגיד שלויקטור יש לב זהב. הוא נכנס לדירה שלי, קצת עצבני, אבל סרק את החדר כמו השומר הנאמן שהוא. הייתי עסוקה במטבח, קודם כל אספתי את השיער הפרוע שלי, שישנתי עליו קודם לכן, לתוך לחמנייה על גבי הראש שלי, ואז התחלתי להכין קפה. "אתה רעב, ויקטור? אני יכולה גם להכין ארוחת בוקר. אני אפילו לא יודעת מה השעה עכשיו, אבל זה תמיד זמן בייקון בבית הזה. אנדריי יכול להיכנס גם כן, או שאני צריכה להכין לו לקחת?" "לא, בבקשה, גברת סֵפִי, זה לא הכרחי." "אמ, הלו. הצלת את חיי. הדבר הכי פחות שאני יכולה לעשות. כבר עברנו על זה, ויקטור. אל תתווכח איתי. אתה לא תנצח." הוא צחק, הניד בראשו. הוא פשוט אמר מילה אחת, "ריז'י." הרמתי גבה לעברו, מחכה לתרגום. הוא צחקק. "ג'ינג'ית," הוא הגיב. "בטח שכן. עכשיו איך אתה לוקח את הקפה שלך? עם העצמות המרוסקות של האויבים שלך? או בלי?" הפעם, הוא טפח על הדלפק שהוא צחק כל כך חזק. הוא השליך את ראשו לאחור וצחק בקול רם. "את אישה מצחיקה, גברת סֵפִי." "זה מתנה." הנחתי כוס קפה מולו, יחד עם חלב וסוכר, כדי שהוא יוכל להכין את זה כמו שהוא רוצה. "אתה הולך להתקשר לאנדריי שיעלה גם כן? או שאני צריכה לגרום לך לעקוב אחרי לחניון כדי למסור לו את הקפה?" "אני אתקשר אליו." "חכם, ויקטור. חכם," אמרתי כשקרצתי לו והתחלתי להוציא את המחבתות הדרושות לבישול ארוחת בוקר. כאילו בן רגע, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה שלי. ויקטור מיד קם מהבר בדלפק המטבח שבו הוא ישב. ידו הלכה באופן אינסטינקטיבי לאקדח שלו על הירך שלו. הוא הרים את ידו השנייה אלי, וציין שאני צריכה להישאר במקום שבו אני נמצאת ולהיות בשקט. לרגע, נאבקתי לנשום, תוהה אם זה מישהו אחר מלבד אנדריי בדלת שלי. ויקטור הסתכל דרך העינית ופתח את הדלת, נרגע בבירור כשהדלת נפתחה וחשפה את חברו לקבוצה בגודל שווה. "היי, אנדריי," אמרתי מהמטבח, כשהוא נכנס לדירה שלי. "בוקר טוב, גברת סֵפִי. תודה על הכנסת האורחים שלך," הוא אמר במבטא רוסי כבד עוד יותר מזה של ויקטור. "זה כלום. זה הדבר הכי פחות שיכולתי לעשות. הייתם כל כך נחמדים אלי אתמול בלילה," אמרתי כששניהם התיישבו בבר המטבח. הנחתי כוס קפה מול אנדריי ושמתי לב ששניהם נראים... מסמיקים? כמובן, הכפלתי את המאמץ. "מקס סיפר לי מה עשיתם לאנתוני אתמול בלילה." הושטתי יד ותפסתי את אחת הידיים של ויקטור ואת אחת הידיים של אנדריי, ונתתי לשניהם לחיצה. "תודה." שניהם הפכו אדומים כמו השיער שלי. חייכתי לשניהם ומיד הסתובבתי כדי לא לצחוק על כמה שהלחיים שלהם סמוקות. אפשר לחשוב שאף פעם לא נגעה בהם בחורה.