*סֵפִי* אני ממצמצת שוב, והפעם מצליחה לראות את עיניו. את העיניים הכחולות האלה שאני אוהבת. אני מחפשת בהן, מנסה להבין אם זה באמת הוא. הוא מסתכל עליי בדאגה בלבד בהתחלה, אבל כשהוא רואה אותי מחפשת בעיניו, הוא מסתכל עליי רק באהבה והערצה. הוא מחייך קלות, "זאת אני, סֵפִי. נשבע ורוד." אני מטפסת עליו, נאחזת בו כאילו הוא העוגן היחיד באמצע סופה. דמעות נופלות ללא שליטה. הוא כורך את זרועותיו סביבי, מעביר את ידיו