מנקודת מבטה של אמילי: הנסיעה חזרה לבית הלהקה הייתה מהירה משקיוויתי, ועוד לפני שהספקתי להבין, ג'קס עצר את המכונית מול בית הלהקה. ג'קס יצא מהמכונית, הקיף אותה ופתח את הדלת למילה. הוא הושיט את ידו ועזר בזהירות לבת זוגו לצאת מהמכונית. "מילה, אהובתי," אמר ג'קס, מנשק את גב ידה. "אני מיד חוזר. חכי לי!" לבי נצבט למשמע הרוך בקולו. הוא דיבר אליה כל כך באהבה ובדאגה. מילה הנהנה בראשה, וג'קס חזר למכונית ונסע. כעבור שתי דקות, הזאב בעל השיער הכהה הופיע ליד מילה. "מוכנה?" הוא שאל, אוחז בידיה. מילה צחקקה כמו תלמידת תיכון טיפוסית והסמיקה. הסבתי את מבטי, מעניקה להם קצת פרטיות. יש ימים שאני מייחלת שיהיה לי מה שיש למילה ולג'קס. האהבה שלהם זה לזה כל כך עדינה ובלתי מותנית. חיוך קטן עלה בזווית שפתי, כשאני נזכרת בלילה שבו מילה גילתה שג'קס הוא בן זוגה. כולנו היינו בשטח הפתוח, מחכים שהיא תשנה צורה, כשהמילה הבודדת 'בן זוג' נפלטה מפיה. ג'קס התקדם, נענה לקריאתה. הוא ידע כל הזמן שמילה היא בת זוגו. הוא גילה זאת שנה קודם לכן ושמר זאת בסוד, תוך שהוא משגיח עליה. מבטי נע אל המקום שבו עמדו שני אוהבי הציפורים. לזאב הגבוה בעל השיער הכהה היו זרועותיו כרוכות סביב בת זוגו הבלונדינית והיפה, ושפתיו טורפות את שלה. מילה הייתה הראשונה להיפרד, מפנה את מבטה לעברי ומסמיקה. "אני מצטערת," היא התנצלה. "אנחנו לא יכולים לעזור בזה!" "אני רגילה לזה עד עכשיו," חייכתי, מצביעה ביניהם. "אין דאגות." מבטו של ג'קס נע לעבר הדלתות הכפולות הענקיות וחזרה אלינו. "הם עומדים להתחיל," הוא הכריז. מילה אחזה בידי, ושלושתנו צעדנו יחד לעבר הכניסה. אותה תחושה טמאה זחלה בתוכי, וקצב הלב שלי גבר, מזהיר אותי שאני לא צריכה להיות שם - לא הייתי צריכה לבוא. נעצרנו במרחק של כמה מטרים מהדלת, וג'קס שחרר את ידה של מילה ופתח את הדלת. נשמתי נשימה עמוקה, מנסה להשתלט על הלב הפועם שלי ולדחוק את החרדה הצידה. ברגע שג'קס דחף את הדלת הכפולה, ניחוח כה משכר פגע בנחירי - פירורי תפוחים. זה היה הריח הכי טעים שהרחתי אי פעם. פי התמלא מים כדי לטעום ממנו. הריח החל לפתע לחנוק אותי, והרגשתי סחרחורת. עשיתי צעד לא רצוני אחורה, מפנה את פני מהריח ומחפשת אוויר צח. "מה לעזאזל?" מלמלתי לעצמי. מילה הסתובבה להסתכל עלי, ודאגה חצתה את עיניה. "את בסדר?" שאל ג'קס בדאגה. "א-א-אני לא יודעת," גמגמתי בעצבנות. "יש ריח מתוק של פירורי תפוחים שמגיע מבפנים. זה מכריע," הסברתי. מילה קמטה את גבותיה יחד, מבולבלת, והרימה את אפה לאוויר, שואפת. "אני לא מריחה כלום," אמרה רגע אחרי. "אתה?" היא שאלה, מפנה את מבטה לג'קס. ג'קס, בתמורה, הניע את ראשו. "אני לא מריח שום דבר חריג," הוא אמר. "אולי המטבח מכין כמה פשטידות וקינוחים," הציעה מילה כהסבר. "אלפא קול הזכיר שהוא יוצא מגדר הרגיל כדי לקבל את פניו של אלכסנדר בחזרה." הנהנתי, והריח התפוגג לפתע, ונתן לי מקום לנשום. עקבתי אחרי מילה וג'קס לתוך בית הלהקה ולמטה לחדר הקהילה. חדר הקהילה היה חדר ענק שבו בעיקר ערכנו אירועים ופגישות צפופות; הלילה הוא נראה יותר כמו אולם נשפים הראוי למלך. "וואו!" מילה נאנחה, "זה וואו!" "זה משהו, בסדר," אמרתי, מעבירה את מבטי מעלה על הקירות לגג. אלפא קול בהחלט קישט את המקום להפליא. הגענו בדיוק בזמן כדי לראות את אלפא קול עוזב את הבמה, ושניות לאחר מכן, המוזיקה התחילה שוב. העברתי את מבטי על ים האנשים, בתקווה להציץ באלכס, אבל הוא לא נמצא בשום מקום. הוא כבר עזב? "בואי נלך לרקוד," אמרה מילה, קוטעת את מחשבותיי ואוחזת בידי. היינו על רחבת הריקודים כשעה כשמילה אמרה שהיא רוצה ללכת לשירותי הנשים. "נראה שאת נהנית אחרי הכל," אמרה מילה כשפנינו ליציאה. "את יודעת שאני אוהבת לרקוד," אמרתי. הרגשתי יותר עצמי, והחרדה שלי חלפה מזמן. "כן, אני יודעת," צייצה מילה ברצינות. "את יודעת שכל זאב לא מזווג בדק אותך!" הופתעתי מדבריה. אפילו לא שמתי לב שאנשים מסתכלים עלי. "ובכן, אם הם כן," אמרתי בחמיצות. "הם פחדנים מכדי לבקש ממני לרקוד." "אולי זה לטובה," אמרה מילה, פותחת את דלת שירותי הנשים. "שתינו יודעות שאת הרבה יותר טובה מהם." לא יכולתי שלא לחייך. מילה תמיד ידעה איך לעודד אותי. אבל עמוק בפנים ידעתי שזה לא נכון. לכל מקום שאני הולכת, חברי הלהקה תמיד מתעלמים מהקיום שלי - הם אפילו לא יציצו בי. יש ימים שאני מייחלת שאנשים פשוט ישימו לב אלי. לא נעלמתי. עדיין הייתי שם וחלק מהלהקה. קבוצה של עשרה צעירים עברה לידי, פונה לכיוון היציאה מהבניין. הם היו החברים שלי לפני יום ההולדת שלי. נהגתי להיות חלק מהקבוצה הזו, והדרגה שלי בבטא הפכה אותי לפופולרית מדי. אנחתי. למה הייתי חלק מלהקה שלא קיבלה אותי כמו שאני? לבי נצבט, וידי עפו אל חזי. התחושה הכואבת גרמה לי להרגיש קהה בפנים. "את רוצה ללכת הביתה?" שאלה מילה, אוחזת בידי. הרמתי את מבטי, ומילה חייכה אלי בחביבות, מנגבת את הדמעות החמות מפני ששפכתי בלי לדעת. הנעתי את ראשי. אם הייתי הולכת הביתה עכשיו, ההורים שלי היו חושבים שמשהו קרה, ולא היה לי מצב רוח לענות על השאלות שלהם. "לא," לחשתי. "רק תני לי דקה." מילה טפחה בעדינות על כתפי, נותנת לי זמן להתעשת. "מרגישה יותר טוב?" היא שאלה, ונתתי לה חיוך חלש, קוראת את הרחמים בעיניה. עקבתי אחריה לאט חזרה לחדר הקהילה, אבל בדיוק כשעברנו את הדלתות הכפולות שיוצאות לגנים, קפאתי במקומי. זה היה כאילו הכל בתוכי צעק להיות בחוץ. ויש שוב את הריח המתוק של פירורי תפוחים. "מה קרה, אם?" שאלה מילה, מביטה חזרה בדלת. "את מתנהגת מוזר." הפניתי לאט את מבטי כדי לפגוש את שלה, וידיה עפו לשפתיה כשהיא נאנחת, עושה צעד אחורה. "אני בסדר," אמרתי, קולי נשמע גבוה מהרגיל באוזני. "אני רק צריכה ללכת לבדוק משהו. אני אפגש איתך בעוד כמה דקות!" מילה ממצמצת כמה פעמים לפני שהיא מגיבה. היא הסתובבה על עקביה ודהרה לעבר מרכז הקהילה, כאילו מישהו רודף אחריה. ברגע שהיא יצאה משדה הראייה, פניתי לעבר הדלת. מה שקרה אחר כך השאיר את עולמי מסתובב משליטה. ****