מנקודת מבטה של אמילי: בית הלהקה היה שקט למדי כשהגענו מילה ואני. הוריי, צמד הבטא של הלהקה, ביקשו ממני לבוא ולעזור לנקות את המרכז הקהילתי. זה לא היה דבר שבשגרה שמשפחת הבטא תהיה מעורבת בעזרה בניקיון לאחר אירוע של הלהקה. אני מניחה שהאלפא קול ביקש מהם לעזור אחרי שהוא נתן לכולם יום חופש. "איפה כולם?" שאלה מילה, מופתעת כשלא היו שומרים המוצבים בדלת הכניסה של בית הלהקה. "אני חושבת שכולם ירדו למרחב הפתוח כדי ליהנות מיום השלג שלהם", אמרתי, מצביעה על הדברים הקרים, הרטובים והרכים שהיו מונחים בכל מקום. מילה נאנחה. "למה שכנעת אותי לעזור?" היא שאלה, רועדת. "יכולתי לשכב מתחת לשמיכות עם כוס שוקו חם ביד, ולראות סרט." "כי הייתי צריכה עזרה", אמרתי, מושכת בכתפי. "ואת החברה היחידה שלי." מילה גלגלה את עיניה כשנכנסה לבית הלהקה. הסיבה העיקרית שמילה התמרמרה הייתה שהיא קצת התאכזבה שג'קס יצא לסנובורד עם חבריו באותו בוקר. כך, היא מצאה את עצמה בחדר שלי. ג'קס לא היה חבר בלהקה שלנו; הוא היה מאחת הלהקות השכנות שלנו, להקת נהר האופל. האלפא קולט ואביו של ג'קס, הבטא דיוויד, גדלו יחד והיו החברים הכי טובים שלהם. כשגילה שמילה היא בת הזוג של ג'קס, הוא נתן לו אישור לבוא וללכת כרצונו. יום אחד, מילה ככל הנראה תבקש העברה ללהקה של ג'קס ותהפוך לחברה בלהקה שם. נאנחתי כשנכנסתי למרכז הקהילתי - הוא היה מבולגן ויקח לנו לפחות שלוש שעות לנקות אותו. מבטה של מילה פנה לעברי, והיא הניעה את ראשה. "הייתי צריכה להישאר במיטה", היא נאנחה מתחת לנשימתה. שתיהן תפסנו מגב ודלי והתחלנו בניקיון הגדול. "אם", אמא שלי קישרה, אחרי שעה. "סיימתן לנקות את החדר הקהילתי?" "כמעט סיימנו, אמא", עניתי. זה הלך מהר יותר ממה שחשבתי. "טוב", היא אמרה. "ביקשתי מאומגה ג'ולי להכין משהו לאכול לשתיכן. כשאתן מסיימות, בואו לאכול את ארוחת הצהריים שלכן." האוכל של ג'ולי תמיד היה פשוט וטעים. לא נוספו דברים מצחיקים לארוחות, שתמיד היו מושלמות עבורנו, אוכלי בררנים. ניתקתי את הקישור זמן קצר לאחר מכן, ניגבתי את הזיעה ממצחי ושמתי את המגב בדלי. "אמא אומרת שהאוכל שלנו מוכן", אמרתי למילה. "וג'ולי הכינה אותו." "טוב, אני גוועת ברעב", ענתה מילה, מוסרת לי את המגב ואת הדלי. פחות מעשרים דקות לאחר מכן, סיימנו בחדר הקהילתי, וירדנו למטבח. ג'ולי הבחינה בנו בשנייה שנכנסנו, והיא הרימה את מבטה, מברכת אותנו בחיוך רחב. לא יכולתי שלא לשים לב ששיערה הבלונדיני היה אסוף בקפידה בלחמנייה על ראשה, ועיניה נצצו משמחה. היא נראתה שמחה היום. ג'ולי איבדה לאחרונה את בן זוגה בהתקפה של נוכלים. היא ניסתה לשחק אותה אמיצה, אבל כולנו יכולנו לראות שהיא נפגעת בפנים. זו הייתה הפעם הראשונה שאומגה בת הארבעים וחמש חייכה. "אחר צהריים בנות", היא בירכה אותנו וסימנה לנו להתקרב. "היי אומגה ג'ולי", בירכנו אותה. כולם, במיוחד הילדים, אהבו אותה. "ארוחת הצהריים שלכן מוכנה", היא אמרה, מצביעה על המחמם, ומילה ואני מיהרנו לעברו. "שטפתן ידיים?" שאלה ג'ולי בשנייה שניסינו להוציא את הצלחות שלנו. מילה ואני הסתכלנו אחת על השנייה ואז על ג'ולי. "לא", לחשנו שתיהן. "אז לכו שתיכן", היא אמרה, רודפת אחרינו מהמטבח. מילה ואני יצאנו מהמטבח עם הזנבות שלנו בין הרגליים. גווענו ברעב, ועכשיו היינו צריכות לשטוף את הידיים קודם לפני שנוכל לקבל את הצלחת שלנו עם האוכל. ג'ולי הכינה לנו את המקרוני והגבינה המפורסמים שלה, וכבר יכולתי לדמיין את הטעם שלו על הלשון שלי. מילה משכה פרצוף חמוץ, כנראה מודאגת - חדר הנשים הסגור היה בקצה הרחוק של המסדרון הארוך. אני, בתמורה, חייכתי אליה חיוך שובב וקרצתי לה. "אה, לא, את לא", הזהירה מילה. "אה, כן, אני כן", אמרתי, מתכוננת לדהור במורד המסדרון. "אנחנו הולכות להסתבך", התלוננה מילה. "רק אם יתפסו אותנו", אמרתי. מילה גלגלה את עיניה באנחה, ולפני שהיא סיימה לגלגל את עיניה לעברי, כבר דהרתי במורד המסדרון. "זה לרמות!" היא צעקה מאחוריי. מילה הדביקה אותי כמה שניות לאחר מכן, ושתינו צחקקו עם כל צעד שעשינו. אף אחד לא היה שם כדי לראות אותנו, ואף אחד לא יצעק עלינו על כך שאנחנו עושות רעש או יאנח על כך שהוא רואה אותנו רצות. מילה ניצחה במרוץ בכמה שניות בלבד. "רימית", אמרתי, מתנשפת. "למה את אומרת את זה?" היא אמרה, מביטה למעלה על הגג, מתעלמת ממבטי. "כי השתמשת במהירות הזאב שלך", אמרתי, מודאגת. "לא קבעת שום כללים", טענה מילה. "אבל את יודעת שאין לי זאב", הגנתי. "את לא משחקת הוגן!" מילה השתתקה, מביטה למטה על רגליה, ולפתע תהיתי מה היא חושבת. האם אמרתי משהו רע? "מה קרה?" שאלתי, מתקרבת. "אם", היא אמרה, מהססת. היא פתחה את פיה בלי להשמיע קול, אבל יכולתי לראות שיש לה הרבה מה לספר לי. "מילה, מה קרה?" שאלתי. מבטה ננעל עלי, ודאגה ובלבול השתקפו בהם. "את יכולה לספר לי", אמרתי. "את יודעת שאת יכולה." מילה נשמה נשימה עמוקה. "אתמול בלילה", אמרה מילה, מפילה את מבטה לידיה ומשחקת עם שולי חולצתה. "ראיתי שמשהו קורה לך." לבי החסיר פעימה. האם היא ראתה אותי ואת אלכס ביחד? "מה ראית?" שאלתי, בולעת בקושי את הגוש שנוצר בגרוני. מילה הרימה את מבטה באיטיות. "כשחזרנו מחדר השירותים, שמתי לב שהתנהגת בצורה מוזרה", היא אמרה. מחשבותיי רצו לאתמול בלילה. זכרתי שהמשיכה לכיוון היציאה הייתה בלתי נמנעת - כל תא חי בגופי רצה ללכת לשם. "ו?" שאלתי, נזכרת שהיא נאנחה וצעדה צעד אחורה ממני. היא נראתה קצת מבוהלת. "לא היית את", היא אמרה. שתקתי, מנסה לעכל את מה שמילה מנסה לומר לי. מה מילה ראתה? "למה את מתכוונת ב'לא הייתי אני'?" שאלתי. "אמילי, העיניים שלך האדימו", לחשה מילה. "וההילה שלך נראתה כמו להבות אדומות שזזות סביבך." זה בלב אותי עוד יותר. "את חושבת שזה יכול להיות הזאב שלי?" שאלתי בתקווה. "מה שזה לא היה", אמרה מילה. "זה הפחיד אותי מאוד." אולי יש לי זאב אחרי הכל? ****