מנקודת מבטה של אמילי התעוררתי בבהלה, כשהשעון המעורר צרח את המספרים האדומים שלו לידי. 8:30 בבוקר. עיניי התרחבו. אחרתי לאימונים! קפצתי מהמיטה ונחתתי על רגליי בנהמה. "פאק!" קיללתי בשקט. הרגשתי כאילו דחפור דרס אותי. כאב לי בכל הגוף, והשדיים שלי היו רגישים ונפוחים. קמטתי את גבותיי, מבולבלת, מנסה להיזכר מה קרה אתמול בלילה. זזתי לאט לכיוון חדר האמבטיה, כשהרגשתי את הרגישות בין רגליי. האם היה לי...? ניערתי את המחשבות מהר ככל שהגיעו. לא יכול להיות – או שכן? "שיט!" נאנחתי בשקט, מבוהלת, כשראיתי את ההשתקפות המצוירת שלי במראה. העורף שלי היה מכוסה בסימנים כחולים בכל הצבעים והגדלים, שיורדים לכיוון השדיים והבטן שלי. נשיכות אהבה! מה לעזאזל! מי עשה לי את זה, ולמה? נאנחתי בתסכול. לא הייתה לי דרך לצאת לאימונים כשאני נראית ככה. העברתי את ידי על פניי, מנענעת את ראשי בחוסר אמון. "איך חזרתי לחדר שלי?" מלמלתי לעצמי. "לא הייתי תקועה בבקתה מתחת לשלג עבה?" הסתובבתי בזהירות וניגשתי לפתוח את ברז המקלחת, בתקווה שזה יעזור להחזיר לי את הזיכרונות מאתמול בלילה. מבטי נחת על השמלה השחורה הקטנה שמילה בחרה לי לאותו ערב. "מי החליף לי בגדים?" הכל היה קצת מבלבל. הושטתי יד ותפסתי את השמלה, כששמתי לב לריח חלש ומוכר על הבד. זיכרונות מאתמול בלילה הציפו אותי, וצעקתי בהפתעה, משליכה את השמלה הצידה כאילו היא הרגע שרפה אותי. אלכס לקח את התמימות שלי ואת הנשיקה הראשונה שלי. "אלכס הוא בן הזוג שלי," לחשתי לעצמי. הלב שלי דפק בחוזקה בחזה שלי, והבטן שלי הרגישה כאילו מישהו הפך אותה. "אלכס הוא בן הזוג המיועד שלי?" ידעתי שזו לא שאלה, אבל אפילו הרעיון הזה נשמע סוריאליסטי לאוזניי שלי. הרמתי את השמלה, זרקתי אותה לשק הכביסה ונכנסתי למקלחת. נאנחתי וגנחתי בכל תנועה שעשיתי, שוטפת את גופי הרגיש והכואב. כשסוף סוף סיימתי, חזרתי לחדר שלי להתלבש. ידעתי שאני בבעיה כי אחרתי לאימונים, ועכשיו שקלתי פשוט לדלג עליהם. "סוף סוף!" קולה הכועס של מילה צלצל באוזניי, וצעקתי בהפתעה כשגיליתי שמילה יושבת על המיטה שלי. "לאן לעזאזל נעלמת אתמול בלילה?" היא צעקה עלי בכעס. "ג'קס ואני חיפשנו אותך בכל מקום! היינו מודאגים בטירוף! למה החסימה שלך הייתה למעלה? איך הגעת הביתה, ומה לעזאזל הסימנים האלה סביב העורף שלך?" כשמילה סוף סוף סיימה לצעוק עלי, הכעס שלה שכך. "זה סיפור ארוך," אמרתי. "אחד שאני לא יכולה לספר לך עכשיו. אני כבר מאחרת לאימונים." מילה נפנפה, מגלגלת את עיניה לעברי, ובתגובה, צמצמתי את גבותיי אליה, מבולבלת. "האימונים בוטלו הבוקר," היא אמרה. "אם היית עם הקישור שלך פתוח, היית יודעת שאָלְפָה קול נתן לכולם יום חופש היום." "הוא ביטל את האימונים?" שאלתי, מופתעת. מבטי נחת על השעון המעורר ליד המיטה שלי. הייתי בטוחה שכוונתי אותו לשעה 6 בבוקר, אבל הוא צלצל בשעה 8:30 בבוקר. האם אלכס שינה את השעה בשעון המעורר? האם הוא ידע שאני אהיה מותשת אחרי אתמול בלילה? "כן," מילה המשיכה, פתאום שוב עצבנית. "ירד שלג אתמול בלילה." הלב שלי קפץ החוצה מהחזה שלי. זה לא היה חלום; זה באמת קרה. "לא ירד שלג יותר מעשרים וחמש שנים," מילה אמרה, שקועה במחשבות. "אָלְפָה קול אמר לא לדאוג. הוא נראה קצת... שמח מזה." "אה," המילה הבודדת החליקה משפתיי. "כן," מילה אמרה, מקמטת את גבותיה יחד, מבולבלת. "הוא אמר שאנחנו צריכים לחגוג וליהנות מהשלג ולא לדאוג מזה. שינוי נמצא באופק." הנהנתי בהבנה וניגשתי לארון הבגדים שלי. הייתי צריכה למצוא בגדים שיסתירו את כל הראיות מאתמול בלילה. בסופו של דבר בחרתי בחולצת גולף חומה שוקולד ומכנסי ג'ינס לבנים נוחים. התלבשתי במהירות בתוך הארון, מנסה להסתיר את שאר הראיות ממילה. היא תפציץ אותי בשאלות אם היא תחשוד שמצאתי את בן הזוג שלי. ואם היא תשמע שזה אלכס, אני לעולם לא אשמע את הסוף של זה. תפסתי זוג נעלי ספורט לבנות בדרכי החוצה והתיישבתי על המיטה שלי. מילה ישבה בשקט בפינת החדר שלי, דפדפת במגזין ישן. "סיימת להתעלם מהשאלות שלי?" מילה שאלה, מורידה את המגזין. עצרתי את מה שעשיתי והורדתי את כתפיי. ידעתי שמילה רק דואגת לי, אבל מה אני צריכה להגיד לה? את האמת? לא הייתי מוכנה, ואפילו לא ידעתי מה קרה אתמול בלילה. "אין מה לספר," אמרתי, מתעלמת מהאמת. "לא הרגשתי טוב ויצאתי החוצה לקצת אוויר צח. בטח איבדתי תחושה של זמן וחזרתי הביתה." מילה גלגלה את עיניה לעברי, לא קונה מילה ממה שאמרתי. "אז איך את מסבירה את הנשיכות אהבה על כל הצוואר שלך?" היא שאלה. "עקיצות יתושים," אמרתי, בלי לחשוב. מילה השעינה את ראשה לאחור ושאגה מצחוק. "תנסי שוב," היא אמרה, מנגבת את דמעות הצחוק מעיניה. "אולי אז אני אאמין לך." "בסדר," אמרתי. "זו פריחה. נתקלתי באיזה צמח קיסוס רעיל." זה גרם למילה להתכופף מצחוק, מנענעת את ראשה. "אולי את צריכה להפסיק אימוני לוחמים ובמקום זה ללכת לעשות סטנדאפ קומדי," היא אמרה בין צחוקים. נפנפתי, מעוצבנת, והרגשתי נבוכה. מילה יכלה לראות דרכי. לשקר לה לא עזר. היא בסופו של דבר תגלה את האמת. שילבתי את זרועותיי סביב מותני, מחכה שהיא תסיים לצחוק. "זה לא מצחיק," אמרתי בסופו של דבר כשהיא נרגעה מספיק. "זה כן!" מילה טענה. "אף אחד לא יאמין לשטויות שאמרת עכשיו. ירד שלג אתמול בלילה; שום יתוש לא יעז להיות בחוץ, ואין לנו קיסוס רעיל בשטח הלהקה." שתקתי, חושבת מה אני צריכה להגיד הלאה. "בסדר," אמרתי, נכנעת. "אלה נשיכות אהבה. זה לא שאני לא רוצה לספר לך; זה פשוט שאני לא יודעת מה לספר לך." "אז תתחילי מההתחלה!" מילה אמרה, משליכה את המגזין על שולחן הלילה. איך אני מספרת לחברה הכי טובה שלי שאני בת הזוג של האלפא לעתיד? עצמתי את עיניי, מתפללת. זה לא היה הזמן הנכון. "אני לא יכולה," אמרתי בסופו של דבר. "הדברים קצת מסובכים כרגע. אני מבטיחה שאספר לך הכל כשיגיע הזמן." מילה רצתה להגיד משהו, אבל עצרתי אותה. "אני אפילו לא יודעת מה קרה אתמול בלילה," אמרתי, אבל קיוויתי לגלות בקרוב. פניה של מילה נפלו, ופתאום היא נראתה עצובה שאני מסתירה את זה ממנה. סגרתי את הפער בינינו, כורעת ליד הכיסא שהיא ישבה עליו. "מילה," אמרתי. "את החברה הכי טובה שלי, ואת תהיי הראשונה שאספר לה. פשוט תסמכי עלי כשאני אומרת שאני לא יכולה לספר לך עכשיו. אני צריכה לסדר דברים לעצמי קודם לפני שאני משתפת את הסוד שלי איתך." מילה הנהנה וחייכה אלי חיוך חלש. לא אהבתי לשמור ממנה סודות, אבל מעולם בחלומותיי הפרועים ביותר לא חשדתי שהסוד שלי יהיה קצר מועד. ****