מנקודת מבטה של אמילי אני ומילה חזרנו למטבח, בדרך קצרה יותר דרך הכיכר. "בלי רמאויות הפעם," קראתי מאחורי מילה. "נו באמת, אמ!" היא צעקה מעבר לכתפה. "שתינו יודעות שאת תנצחי אותי בהרבה אם אני לא אשתמש ביכולות הזאב שלי." צחקקתי, בידיעה שהיא צודקת. ההורים של מילה היו רק לוחמים בדרגה גבוהה, אבל כולם ידעו שאביה הגיע מדרגת דלתא. הוא ויתר על תוארו כשקיבל החלטה לעבור להקה כדי להיות עם אמא של מילה. צפיתי במילה כשהיא אחזה בידית הדלת, פתחה את הדלת בריצה ונכנסה פנימה. היה לה רק יתרון של שתי שניות. פתחתי את הדלת בריצה, ראיתי את מילה רצה במורד המסדרון ונעלמת מעבר לפינה. לא הייתה לי שום דרך לתפוס אותה עכשיו. התחלתי לרוץ בקצב איטי יותר, חולפת על פני המשרד של אבי. ידעתי שהמשרד של אלפא קול ממוקם ליד שלו, ולא רציתי להפריע לפגישה לא ידועה. במהירות, אבל בשקט ככל האפשר, ניסיתי לחלוף על פניהם. קפאתי במקומי, חולפת על פני הדלת השלישית, כשהריח המשכר ביותר של פירורי תפוח פגע באפי. אלכסנדר. הוא בטח שם! הססתי במקומי, ולפני שחשבתי על זה לעומק, עמדתי מול המשרד של אלפא אלכסנדר. בלעתי רוק בכבדות, שומעת את קולותיו וקולה של אישה לא מוכרת מבפנים. קנאה ורכושנות געשו בתוכי, והדחף לפרוץ פנימה עלה בי. אחזתי בידית הדלת בחוזקה והצמדתי את אוזני לדלת, מקשיבה לשיחתם. "לאן הלכת אתמול בלילה?" אישה נהמה. "עזבת אותי שם לבד עם הממזרים האלה!" הצליל הצורמני של קולה של האישה גרם לכל שערה בגבי לסמור. עוד לא ראיתי את פניה, וכבר רציתי לסדר אותן מחדש. "הייתה לי שיחה דחופה," אמר אלכס. "איזו מין שיחה דחופה?" היא נזפה, קמה על רגליה והתקרבה למקום שבו היה אלכס, נעליה נעו ברעש על הרצפה הקשה והקרה. "משהו צץ באופן בלתי צפוי," אמר אלכס באדישות. "והייתי צריך לטפל בזה." "בזה שעזבת אותי לבד ברחבת הריקודים?" היא נזפה. "יכולת לקחת אותי איתך!" אלכס היה ברחבת הריקודים. למה לא ראיתי אותו שם? "אנג'ליקה," נזף אלכס. "אני האלפא לעתיד של הלהקה הזו. אני צריך לדאוג לאנשים שלי קודם כל. אם את לא אוהבת את זה, את מוזמנת לעזוב ולחזור ללהקה שלך. אף אחד לא עומד בדרכך!" "לעזוב?" היא נאנחה בחוסר אמון. "במזג אוויר כזה? אתה בטח צוחק עליי! יש לי רעיונות טובים יותר מל לעזוב עכשיו. למה שלא נתרווח ליד האח? אני אפילו אזמין את האומגות השפלות להכין לנו משהו נחמד לאכול!" המשרד השתתק לפתע, והסקרנות שלי השתלטה עליי. משכתי את ידית הדלת כלפי מטה והתחלתי לדחוף את הדלת פנימה, אבל יד ענקית אחזה בידי, סוגרת את הדלת. מבטי ננעץ בפולש, ועיניי התרחבו כשראיתי שאבי הוא זה. הוא נראה כועס ומאוכזב ממני. "מה את עושה?" הוא שאל, עיניו הכחולות כמעט אפורות, מרוב כעס. "זה לא מה שזה נראה," ניסיתי להגן על עצמי. "לא מה שזה נראה?" נהם אבי. "היית עומדת להיכנס למשרדו של האלפא הצעיר אלכסנדר ללא רשותו, אמילי!" "מי איתו?" שאלתי, מנסה לשנות את הנושא. הייתי צריכה לדעת מי האישה השנייה. "זה לא עניינך," הוא נזף. "זה כן," טענתי. "אם את חייבת לדעת," לעג אבי. "זו הלונה העתידית שלו." לונה? הלונה העתידית שלו? אלכסנדר משודך. מצמצתי כמה פעמים, לא מסוגלת לעבד את מה שהוא אמר זה עתה. האם שמעתי נכון? האם הבנתי מה הוא אומר? לאלכסנדר יש בת זוג? אבל איך? לא היה לו סימן על העורף. האם הוא שיקר לי? מבטי ננעץ חזרה באבי. היו לי שאלות והייתי צריכה תשובות. "מי היא?" שאלתי, מרגישה דמעות עולות בעיניי. "הוא פגש אותה במחנה האימונים של האלפא," הוא אמר. "היא שידוך מושלם עבורו. ירד שלג אתמול בלילה, מה שמצביע על כך שהזאב שלו מרוצה מבחירתו." לבי שקע, ודמעות זלגו על לחיי. אלכסנדר לקח את התמימות שלי אתמול בלילה, ועכשיו הוא לוקח את הדבר הזה במשרדו כלונה שלו. אבי הרים את סנטרי וקמט את גבותיו. "אני יודע שתמיד היו לך רגשות כלפי האלפא הצעיר אלכסנדר," הוא אמר בעדינות. "אבל הגיע הזמן שתשחררי את הרגשות האלה ותמצאי את בן הזוג שלך." אם רק הוא היה יודע שאלכסנדר הוא בן הזוג שלי. פרצתי בבכי, ואבי משך אותי לחזהו. "תרגעי, אמילי," הוא מלמל. "זה לא כל כך נורא. את תמצאי את החצי השני של הנשמה שלך בקרוב; הוא יהיה החצי המושלם שלך. את תהיי מאושרת ולעולם לא תחשבי על אלפא אלכסנדר שוב." זה גרם לי לבכות אפילו יותר חזק. אם רק מה שהוא אמר היה נכון. אבי הרים אותי בזרועותיו החזקות, נשא אותי חזרה למכונית והסיע אותי חזרה הביתה. לא גרנו רחוק מבית הלהקה, אבל הקוטג' שלנו גבל ביער. אבי תכנן ובנה את הקוטג' כשאמי הרתה לי. זה היה מקום יפהפה בן שתי קומות הממוקם בין ארבעה עצים ענקיים והיה לו גן גדול. אבי אמר לי שיום אחד הקוטג' יהיה שלי. לרוב הזוגות המשודכים היו מקומות משלהם לבנות כדי לגדל את צאצאיהם, בעוד שרוב הזאבים הלא משודכים עדיין גרו בבית הלהקה. אבי עצר את המכונית, הרים אותי ונשא אותי למעלה. הוא הושיב אותי על מיטתי ומשך את השמיכה מעליי. עיניו היו עדינות אך מלאות אהבה, אבל לא יכולתי שלא להבחין ברחמים שהסתתרו מאחוריהן. הוא ריחם עליי. הוא ראה בי חלשה ואולי אפילו אכזבה. אבי עזב את חדרי בשקט, נתן לי מבט אחרון וסגר את דלת חדר השינה מאחוריו. לא עבר זמן רב עד שאמי נקשה והציצה פנימה. "אמילי," היא אמרה, כמעט בנימה היסטרית לקולה, נכנסת לחדרי. "אני כל כך מצטערת, ילדה קטנה. לא היית צריכה לגלות ככה." המיטה צנחה לפתע לידי, וידעתי שהיא בטח התיישבה על המיטה. שאפתי את ריח הפרחים הרך שלה, ולבי כאב בכאב בתוך חזי. אמי הושיטה את ידה וליטפה בעדינות את שיערי החום השוקולד. היא עשתה זאת פעמים רבות כשהייתי עצובה. אמי התכופפה לפתע ונישקה את קודקודי, ואז קמה בשקט על רגליה כדי לצאת מחדרי. "הכל יהיה בסדר," היא לחשה לי לפני שסגרה את הדלת. אם רק אמי הייתה יודעת שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תראה אותי לפני שאני מתחילה פרק חדש בחיי. ****