מנקודת מבטה של אמילי: משב רוח הסתיו הקריר העיר אותי מההתבוננות שלי, וצרחתי מבהלה כשהדלת נסגרה מאחוריי. נענעתי בראשי, מבולבלת, והבטתי סביב לגנים. מדוע היה לי הדחף לבוא לכאן? לא היה כאן שום דבר חריג. הכל היה שקט, מלבד ליבי שהולם בחוזקה. המשיכה העצומה הייתה בלתי נמנעת, וצעדתי קדימה. בסופו של דבר מצאתי את עצמי יורדת אל המזרקה הענקית שבמרכז הגנים וישבתי על ספסל השיש הלבן והקר, משקיפה על המים ועל המזרקה. אנחתי. האם אני משתגעת? הרמתי את מבטי לעבר פסל הירח האם הניצב במרכז הקערה הענקית. היא עמדה שם מגוננת בין זאבים חזקים שייללו אל הירח. "מדוע הסתרת ממני את הזאבה שלי?" לחשתי. שקט מטריד ענה לי בחזרה, ומזגי התלקח ויצא מכלל שליטה. קפצתי על רגליי כשכעס וכאב זרמו בחזי. "מדוע הענשת אותי כך?" זעקתי ונפלתי על ברכיי. "האם אינני טהורה מספיק כדי להתברך באחד מיצירותייך? האם אינני חזקה מספיק כדי לקבל אחת?" יבבתי ללא שליטה, משחררת כל רגש מודחק משבועות האחרונים. "מדוע הבאת אותי לכאן?" שאלתי, מנגבת את פניי. הפסל הקר הביט בי בחזרה עם אותו חיוך קר כמו בכל יום אחר. "תגידי לי!" דרשתי בכעס. "תגידי לי מדוע אני כאן!" צעקותיי הדהדו בשקט הלילה, והפריעו לחיות הבר ביער. אנחתי, קמה על רגליי. "הייתי צריכה לדעת שלא תעני לי!" ירקתי בכעס. פניתי ללכת, חוזרת בחזרה אל בית הלהקה. מיהרתי בשביל דרך הגנים, עיניי מטושטשות מדמעותיי. האטתי את קצבי כשהבית הקהילתי נראה לעין, מנגבת את דמעותיי בידיי - האיפור שלי בטח נמרח מכל הבכי. הושטתי יד לפתוח את הדלת כשריח תפוחים וקינמון משכר אותו זכרתי תקף את נחירי. קפאתי במקומי עם ידי אחוזת בידית הדלת, ונשימתי החלה לדהור. "בת זוג!" קולו הצרוד והמוכר של אלכס נשמע מאחוריי, ושולח צמרמורות נעימות עד לליבי. "זה לא יכול להיות," לחשתי, עוצמת את עיניי ובולעת את הגוש בגרוני. זה בטח סוג של חלום. אני בטח מדמיינת דברים! יכולתי לשמוע את אלכס מתקרב, וצרחתי מבהלה כשפתאום הושיט את זרועותיו, אוחז בדלת. רעדתי בבירור, מרגישה את נשימתו החמה מנשבת על צד צווארי. לכמה שניות מוזרות, שנינו עמדנו קפואים. לא הייתי בטוחה מה לעשות. האם אלכס חיכה שאענה לקריאתו? אין לי זאבה שתגיד לי אם זה נכון! לאט לאט עזבתי את ידית הדלת כדי להסתובב ולהביט בו. נשמתי בכבדות, מופתעת, כשראיתי את גופו הענק מתנשא מעל מסגרת גופי הקטנה, מטר שישים וחמש. שרירי הזרוע העצומים שלו התכווצו מתחת לחולצת הסטרץ' השחורה שלו. הוא עצם את עיניו עם חיוך קטן ומגרה ששיחק על שפתיו. האם הוא שמח שמצא אותי? עיניו של אלכס נפקחו בפתאומיות, ופגשתי בריכות עמוקות של חושך שהביטו בי בחזרה. נבהלת, צעדתי צעד מהיר אחורה, פוגעת בדלת - הזאב שלו בטח השתלט. אלכס לא עשה שום מאמץ לזוז מהדרך או לשחרר אותי. במקום זאת, הוא קימט את גבותיו והזיז את ראשו הצידה. האם הוא מנסה לקרוא אותי? האם הוא הולך לדחות אותי? "מה הלחץ הגדול, בת זוג קטנה?" הוא שאל, מזיז את ראשו מצד לצד. "לא, לא, אין לחץ גדול?" מלמלתי בעצבנות מתחת לנשימתי. הקרבה של אלכס עוררה בי רגשות לא ידועים. ידו של אלכס זזה לצד פניי, ונרתעתי ממגעו כשסילק בזהירות שערה תועה מפניי. האם הרגשתי ניצוצות? "למה את מפחדת ממני, בת זוג קטנה?" הוא שאל, קולו הצרוד מלא רגש. "א-א-אני לא," גמגמתי בעצבנות. "א-א-אני פשוט..." אלכס הזיז את ראשו לעורפי, שלף את ניביו וגרד את נקודת הסימון שלי. רעדתי, מרגישה שרגלי נכנעות תחת משקלי. הוא משך לאט את ראשו לאחור ושאף בגלוי שאיפה עמוקה וארוכה של הריח שלי. "אהה," הוא אמר בהתרגשות, מלקק את שפתיו. "את מריחה כל כך טעים." לשנייה תהיתי מה אני מריחה, אבל לפני שהספקתי לשאול, הוא השליך אותי על כתפו ורץ לכיוון היער. הוא לא רץ עמוק מדי לתוך היער. יכולתי לשמוע את רעמי המים בקרבת מקום. כעבור כמה דקות, בקתה נראתה לעין, ואלכס רץ במעלה כמה מדרגות אל הדלת. הוא הניח אותי בזהירות, כרך את זרועו סביב מותני ודחף את הדלת פתוחה. אלכס הרים אותי בסגנון כלה ונשא אותי פנימה. "איפה אנחנו?" שאלתי כשמצאתי את קולי. הייתי המומה מכדי לשאול שאלות או אפילו לצעוק כשהוא ברח איתי. אלכס הדליק אור. "בקתת האלפא," הוא אמר, מניח אותי על הספה. "הייתי בא לכאן כשהייתי צריך הפסקה מהמציאות." הנהנתי בהבנה. פעם היה לי מקום מיוחד במורד הנהר שבו נהגתי להסתתר, ורק מילה ידעה איפה למצוא אותי. אלכס משך את חולצתו מעל ראשו והשליך אותה על הרצפה, ואז פנה אל האח, התיישב מולו והדליק את האש. במשך כמה דקות, אלכס פשוט בהה באש, לא אומר מילה. על מה הוא חשב? האם הוא חשב על לדחות אותי? מבטי נע לעבר החלון, שומע את הרוח מתגברת בחוץ. האם סערה מתבשלת? לפני כמה דקות, השמיים היו בהירים, והירח תלוי נמוך בשמיים. "אלפא אלכסנדר," קראתי בעצבנות. "אלכס," הוא אמר, קם על רגליו. "תקראי לי אלכס." "אמ, אלכס," מלמלתי. "אני חושבת שאתה צריך להחזיר אותי לבית הלהקה. נראה שעומד לרדת גשם." אלכס נענע בראשו והתקרב. הוא הצמיד את זרועותיו על משענת הספה, כלא אותי. "עומד לרדת שלג," הוא אמר בשמחה. "שלג?" צרחתי, עיניי מתרחבות. "כן, שלג. תסתכלי," הוא הפציר, מחייך. אלכס התרחק ממני, נותן לי מקום לקום. ברגע שעמדתי על רגליי, רצתי לדלת ופתחתי אותה לרווחה. נשמתי בכבדות, מופתעת - הכל כבר היה מכוסה לפחות במטר של שלג. "איך זה אפשרי?" צייצתי. מעולם לא ירד כאן שלג בעבר. אלכס חייך חיוך שובב, ומסיבה כלשהי, כבר ידעתי את התשובה. הזאב שלו בטח אחראי לזה. "זה קורה רק כששושלת הדם שלנו מוצאת את בת הזוג האמיתית והמיועדת שלנו," הוא אמר בגאווה, ועיניו חזרו לצבע האפור היפה שלו. "אלכס?" לחשתי, נהנית מהאופן שבו שמו התגלגל על לשוני. "כן, אהובתי," הוא אמר, פותח את זרועותיו בשבילי. "בואי אליי." היססתי לרגע לפני שרגלי גררו את גופי לעברו כאילו הן אולצו לעשות זאת. ברגע שהייתי בזרועותיו, הוא משך אותי קרוב יותר לחזהו, וריח התפוחים והקינמון החם שלו עטף אותי. זה היה אושר צרוף; זה היה בית. אנחתי בשביעות רצון, מרגישה מקובלת ואהובה. אלכס הרים בזהירות את סנטרי באצבע המורה שלו, מחפש את מבטי. האם הוא חיפש אישור? עיניו נעו לשפתיי, וגרמו לי להיות עצבנית ורועדת. האם הוא עומד לנשק אותי? כל כך רציתי לטעום אותו. "שיט!" נאנחתי בליבי, הופכת להיות שיכורה מהריח של אלכס. זה היה מרדים את החושים שלי וגורם לי להרגיש ולרצות דברים. נשימתי נעצרה כשאלכס הוריד את מבטו נמוך יותר, ונשימתו המנטה נשפה על פניי והשאירה את שפתיו במרחק סנטימטרים משלי. יכולתי להרגיש את החום שלו קורן מהן. ליבי התכווץ מתוך ציפייה, וגרם למיצים שלי להישפך ברצון אל תוך התחתונים שלי. עיניו של אלכס החשיכו, והוא ליקק את שפתיו. הוא בטח חש בריגוש שלי. "את מריחה כל כך מעוררת תיאבון," הוא לחש בצרידות. "אני רוצה אותך! את כולה! אני רוצה להיות בתוכך!" פניי התחממו, מפזרים את החום למטה לליבי וגורמים לפוסי שלי לפעום. כל כך רציתי שהוא ייגע בי. רציתי להרגיש את ידיו משוטטות על גופי, מציירות כל קימור שהיה לי. "אפשר?" שאל אלכס, ולרגע נשארתי מבולבלת. האם הוא שואל אם הוא יכול לנשק אותי? או לזיין אותי? או שניהם? לפני שהספקתי לענות, שפתיו של אלכס נמעכו על שלי, גונבות את הנשיקה הראשונה שלי, ונמסתי לתוך זרועותיו. אלכס הרים אותי מבלי לשבור את הנשיקה, נשא אותי במעלה המדרגות, לתוך חדר, והשכיב אותי על מיטה. יבבתי כשהוא משך אחורה - רציתי עוד! "תרגעי, בת זוג קטנה," הוא אמר, צוחק. "אני לא הולך לשום מקום!" אלכס פנה לעבר השידה והסיר את מעילו, בזמן שמבטי סרק את פנים החדר. החדר היה נקי ומסודר, ורק דברים פשוטים קישטו את הקירות, אבל מעניין מספיק, לא היה ריח של זאבה אחרת. אלכס התקרב והתיישב לידי, אוחז בידיי, והיססתי לרגע. "מה זה?" שאלתי. "אני לא בטוח איך לומר את זה," הוא אמר, משפשף את החלק האחורי של ראשו. האם הוא חזר לעשתונותיו והבחין שאין לי זאבה? האם הוא-? "מעולם לא עשיתי אהבה עם אף אחד לפני," הוא אמר, מביט למעלה דרך ריסיו, נבוך. ליבי קפץ מחזי. אלכס חיכה! הוא חיכה לי! ידי חבקה באופן אינסטינקטיבי את פניו, וחיוך קטן ומרוצה הופיע על שפתיי. "גם אני לא," אמרתי, לחיים שלי בוערות. אלכס הצמיד את שפתיו לשלי ודחף אותי בעדינות חזרה על המיטה. הוא נראה כמו ילד שפותח מתנת חג מולד שחיכה לה זמן רב, ידיו משוטטות וחוקרות את גופי. זה הרגיש כל כך טוב. זה הרגיש כל כך נכון. זה גרם לי להיות כל כך מאושרת! הלוואי שידעתי שהרגע המאושר הזה יסתיים כהרף עין. ****