דניקה הוצאה סוף סוף מהכלוב שלה מיד לאחר ביקור המלך. היא ראתה מקומות שהם לא הכלוב העקר והקר שלה, וזה גרם לה להרגיש טוב יותר לרגע. עם זאת, ליבה פעם מהר יותר בכל פעם שנזכרה בסיבה שבגללה הוציאו אותה מהתא שלה בפעם הראשונה מזה שבוע. הם הכניסו אותה לאמבטיה, והמשרתות רחצו אותה בדיוק כפי שהורה המלך. מצחיק, שמשרתות ירחצו שפחה. אבל שוב, זה לא מפתיע אם היעד של השפחה הוא מיטתו של המלך. שלוש משרתות טיפלו בה. אחת מהן, המבוגרת ביותר בשם בסקי, הייתה האחראית. הן שחררו את שערה וסירקו את הקשרים, והשאירו אותו מבולגן, ארוך ומתולתל. הבגדים שהן הלבישו אותה גרמו לדניקה להתכווץ. בקושי היה זה בגד; היא יכלה באותה מידה להיות עירומה. חצאית עור אדומה שבקושי כיסתה את הירכיים שלה וחלק עליון מעור אדום שכיסה רק את הפטמות שלה, ועצר ממש מעל הבטן שלה, זה כל מה שהיא לבשה. אז הן נתנו לה גלימה ארוכה שכיסתה את עירומה הכמעט מוחלט. הן גם ריססו עליה בושם. "הכל מוכן," הכריזה בסקי. דניקה בהתה בעצמה במראה, ולרגע, היא ראתה את עצמה כפי שהייתה פעם, הנסיכה דניקה. "את יכולה ללכת לחדרי המלך עכשיו. לא מומלץ להשאיר אותו מחכה," הצהירה בסקי בקיצור. דניקה לא אמרה דבר. היא רצתה נואשות לשאול את האנשים האלה איך 'האנשים שלה' היו. היא לא ראתה אף אחד מהאנשים שלה מאז שהביאו אותה לארמונו של המלך לוסיאן. האם הם היו גם עבדים? האם הם מכרו אותם כשפחות מין? האם הם חולקו בין המשפחות העשירות והמיוחסות של סיילם? אחרי הכל, זה בדיוק מה שאביה עשה לאנשי סיילם. היא דאגה, אבל היא ידעה שאין לה שום זכות להיות כזאת. היו לה דברים דחופים יותר לדאוג לגביהם. כמו העובדה שמלך סיילם, ששנא אותה בכל נימי נפשו, עמד לקחת את בתוליה. היא עמדה בכניסה לחדריו, בוהה בדלת, ואז דפקה בהיסוס. "בואי," הגיעה התשובה הקצרה. קולו העמוק הדהד דרכה. היא פתחה את הדלת ונכנסה. האור האיר את החדר. החדרים היו שטופים בזהב. זה היה המראה היפה ביותר שהיא ראתה, אבל המצב לא בדיוק העדיף את חוש הסקרנות וההערכה של דניקה. היא יכלה רק לבהות באיש העצום שתפס צד אחד של החדר. בגיל שלושים וחמש, היא מעולם לא ראתה גבר שנראה גדול מהחיים יותר מהמלך לוסיאן. צופה בו כשהוא תקע נוצה לתוך כלי הדיו על השולחן, הוא הוציא אותה והמשיך לשרבט על המגילה שלפניו. היה קשה להאמין שהאיש הזה היה אי פעם עבד. אבל הוא היה. במשך עשר שנים שלמות הוא סבל עינויים שלא ניתנים לתיאור מידי אביה. עכשיו, הוא החזיר לו. המלך הרים את ראשו סוף סוף ובהה בדניקה, מחזיק בנוצה, צפה בה בגלוי. על פניה, עיניו זחלו על עורה כמו ידיים. דניקה רעדה. עיניו היו קרות. בוז טהור מילא את תווי פניו. דניקה תהתה אם האיש הזה ידע אי פעם איך זה לחייך. לאט, המלך דחף את כיסאו לאחור, עדיין בוהה בה. "הסירי את הגלימה," הוא ציווה. דניקה היססה. עיניו הבריקו בסכנה, והוא ליקק את שפתיו בחישוב. דניקה אילצה את ידיה לזוז. היא משכה את הגלימה מגופה, והשאירה אותה רק במדים הדלים שלה. עיניו מעולם לא עזבו את פניה. "בואי נבהיר דבר אחד, שפחה. בפעם הבאה שאני פונה אלייך ואת לא מגיבה, ובכן, אני אוציא שוט ואשחית את גבך בעשרים מכות. האם אנחנו מובנים?" עיניה של דניקה הפכו למיוסרות. היא הסתירה את זה מיד כדי שהוא לא יראה כמה היא הושפעה. "כן... אדוני," היא דיברה, מנסה להסתיר את התנגדותה. מילה שהייתה אמורה לתאר כניעה תיארה מרד טהור. אם הוא שם לב, הוא לא אמר דבר. הוא קם והסתובב סביב השולחן, ואז נשען עליו והצמיד אותה בעיניים קרות. "תתפשטי." מילה אחת. פקודה אחת. המרד ברח עם המילה האחת הזו. "בבקשה," היא לחשה באימפולסיביות. אבל היא ידעה שהיא כבר עשתה טעות. כמו פנתר, הוא התקרב אליה, וזה לקח ממנה הכל כדי לא לסגת ממנו. הוא משך בשערה כל כך חזק, ראשה נסוג לאחור, והיא נשכה את שפתיה כדי להימנע מלצעוק מהכאב. לא היה שום דבר כמו חרטה בעיניו, רק שנאה כל כך גולמית שהיא צננה אותה. "את או מתפשטת או שאני קורא לשומרים שיעזרו לך." ידיה הלכו לצוואר החלק העליון שלה, והיא התחילה להתיר את החבלים שהחזיקו את הבגד יחד. כשהיא לבושה לחלוטין, היא אפשרה לבגד ליפול על הקרקע. היא הרגישה פאניקה וחוסר אונים במצבה. שאלה צצה בראשה, והציפה את מוחה. היא הייתה חייבת לשאול. גם אם זה יגרום לה להיענש, היא חייבת לשאול את זה. "למה אני?" היא לחשה. עיניים כחולות חסרות רגש פגשו את שלה. גבותיו התקמטו. "למה לא אבא שלי? למה אני?" היא שאלה בצרידות. הוא שתק, מרים את ידו ללטף את פניה. הוא הרים את סנטרה למעלה. "למה אני, דניקה?" "א-אני לא מבינה." "אבי היה על כס המלכות כשאביך תקף אותנו. אמי הייתה עם נינה, אחותי הקטנה בהריון, ואני הייתי רק בן עשרים. למה אביך הרג את כולם ולקח אותי בשבי?" קולו היה נמוך, קטלני וחסר רגש. הייתה לו אחות שהייתה בהריון? דמעות שרפו את גבה עיניה של דניקה כי זה לא נראה טוב בשבילה. "במשך חמש עשרה השנים האחרונות, שאלתי את עצמי את השאלה הזו. 'למה אני?'" הוא נהם. "למה להרוג את כל משפחתי ולקחת רק אותי לגיהנום?" דניקה הייתה חסרת מילים. היא סגרה את פיה. היא לא ידעה את התשובה לזה. עיניים קרות עקבו אחר צווארה כשהיא בלעה רוק. "האם את יודעת מה הכעס הגדול ביותר שלי כשאני מסתכל עלייך?" דניקה הניעה את ראשה בחוסר אונים. הוא ליטף את הקולר על צווארה—הקולר שסימן אותה. "את הילדה היחידה שיש לו. למה היה לו רק ילד אחד? את לא מספיקה למה שיש לי בראש, דניקה. את לבד לא יכולה לסבול את השנאה והכעס שלי. את לבד לא יכולה לקחת את כל השדים שאני צריך לשחרר." צמרמורת התפשטה על גופה של דניקה עם כל משפט שהוא פלט. כל אחד מהם הדגיש רגשות שגדלו במשך שנים—רגשות שהוא טיפח עמוק בתוכו. עיניו המתות סוף סוף פגשו את שלה שוב. "את, דניקה, אולי לא מספיקה... אבל את תעשי את העבודה. עכשיו, תעלי על המיטה."