אל תשכח דניקה המשיכה להיאחז בו וללכת אחריו כשעזבו את בית המשפט המלכותי עד שהגיע לחדריו ונכנס לתוכם. לבד איתה, הוא נעל את הדלת. הוא הסתובב ופנה אליה, מרשים מתמיד. "תודה רבה על–" היא החלה. "לשולחן. אל תשכבי עליו. פשוט תני לי את הגב שלך," הוא ציווה בקול נחרץ, הבעתו אפלה מתמיד. דניקה עשתה כדבריו, גופה רועד מאדרנלין ממה שכמעט קרה בבית המשפט—ממה שהוא הציל אותה. היא הייתה אסירת תודה מכדי שלא תעשה מה שהוא