אוזניה של דניקה צלצלו עדיין מכל מה שהוא אמר לה. עיניה צרבו מדמעות. למה אביה היה צריך לעשות את כל הדברים האלה? למה הוא היה צריך להיות מכור להשגת כוח? ידיה רעדו כשהיא עמדה עירומה לפניו. הלילה, היא תאבד את בתוליה בצורה האכזרית ביותר: בידיו של האיש הקר ביותר שהיא הכירה אי פעם. אבל היא תישא זאת בכבוד. היא נסיכה. לא - היא הייתה נסיכה. היא נולדה עם מלכותיות ואומנה לשאת את עצמה בגאווה ולהיות גברת ראויה. אבל זה היה גורלה עכשיו. גורל ממנו היא לא יכולה לברוח. היא הרימה את סנטרה וחיכתה לפקודה הבאה שלו. "עלי על המיטה. עם הפנים למטה. רגליים מפושקות." לא היה שום הבעה בעיניו. רק שנאה. היא טיפסה על המיטה, לחצה את פניה לתוך המצעים ופישקה את רגליה. היא עצמה את עיניה וחיכתה לבלתי נמנע. זרועותיה רעדו קלות. בהיותה אופטימית, היא ניסתה להתמקד בכך שזו הייתה המיטה הרכה הראשונה שהיא שכבה עליה מזה זמן רב. היא אפשרה להנאה של זה לשטוף אותה. אז הוא תפס את ירכיה, אצבעותיו ננעצו בבשרה, והיא הרגישה את ראש איבר מינו דוחף את פתחה. עיניה נפקחו בחדות בתחושת איבר מינו הגדול. דניקה לא הייתה זרה לאנטומיה של גבר - היא ראתה הרבה עבדים עירומים בעבר - אבל היא מעולם לא חשבה שאחד יכול להיות גדול כמו מה שלוחץ לתוך גופה, מחפש משהו. הוא בטח מצא את מה שהוא חיפש כי הוא נהם את אישורו. כשהוא כיווץ את ברכיו על המיטה, ההנאה הקטנה שהיא הרגישה נעלמה כשמשך את עצמו החוצה ודחף פנימה. היא שאפה נשימה מופתעת כשהדחיפות הקצרות שלו הפכו במהירות לכואבות, והיא עצרה את נשימתה וחיכתה שזה יקרה. מתנשף בכבדות, הוא החזיק אותה בירכיה, וכשמשך לאחור ואז דחף קדימה בדחיפה ארוכה וחזקה אחת, והגיע עד הסוף בתוכה, היא צעקה מכאבים מייסרים, וחורקת שיניים עד שהלסת שלה נרדמה. הוא נעצר לחלוטין, והיא הניחה אנחה מלאת דמעות שהיא לא יכלה לשלוט בה. זה כאב יותר ממה שהיא ציפתה שזה יכאב. כל כך, כל כך הרבה יותר. הוא משך לאחור ודחף לתוכה שוב. היא טמנה את פניה במיטה וצרחה, מסובבת את גופה הרועד הרחק מחזקתו האכזרית. אבל ידיו החזקות כלאו אותה, והחזיקו את גופה ללא ניע. הוא כיסה אותה בגופו וצלל לתוכה שוב ושוב, עוצמת דחיפותיו דוחפת אותה ללא רחם עמוק יותר לתוך המיטה. רק צעקותיה הכואבות נשמעו בחדר הזהוב. הוא לא השמיע קול. אפילו לא נהמה. למרות שהוא לקח אותה בחוזקה כמו חיה, דניקה הייתה נשבעת שהוא מרסן את עצמו. זה גרם לה לתהות אם הוא ישבור אותה לשניים אם הוא לא יעשה זאת. הדחיפות העזות נמשכו ונמשכו, ואז לפתע, הוא משך את עצמו ממנה לחלוטין. דניקה נעצרה, שוכבת על המיטה, לא מסוגלת להזיז את גופה. היא התייפחה למיטה. "צאי מהחדר שלי," הוא ציווה, הולך משם מבלי להעיף מבט לאחור לעברה. היא שמעה את הדלת נפתחת ונסגרת מאחוריו בחבטה. היא ידעה שהוא לא סיים, והיא תהתה למה. האיש שנא אותה; לא היה לו חרטה כלפיה. אז למה הוא לא המשיך לבזוז את גופה עד שהוא השיג את הסיפוק שלו? היא לא ידעה את התשובה לכך, וזה היה הקטן בבעיות שלה. לבדה, היא בכתה בקול רם. בפעם הראשונה מאז שהם ארבו לממלכה שלה, הרגו את אביה, והם לקחו אותה לעבדות, היא הרגישה כאב. כאב גולמי אמיתי. אנחות קורעות לב קרעו את גופה. היא תמיד חלמה על פרחים. בעלה עושה אהבה איתה לאור הירח. היא מאבדת את בתוליה אליו כשהוא אוהב את גופה בעדינות. זה לא היה קרוב למה שהיא דמיינה. המציאות כאבה כמו סכין ללב. אבא, למה היית צריך לעשות לי את זה? היא לא ידעה איזה כאב גדול יותר: זה שמגיע מגופה או זה שבלבה. זה שמגופה היה פיזי. מה שהוא עשה לה כאב. אבל זה שלבה כאב גם, כי היא ידעה שאלה החיים שלה עכשיו. דניקה קמה מהמיטה, שמחה שהוא לא היה בסביבה. היא לא ידעה מה היא תעשה אם הוא יצטרך לראות אותה מנסה להתנדנד החוצה תוך כדי בכי גלוי. היא כרכה את החלוק סביב גופה ויצאה מהחדר. דם מרח את ירכיה, עדיין מטפטף מנשיותה. היא הגיעה לתא הקר שלה, והשומר פתח אותו. דניקה נכנסה למאסר הריק, הלכה לעבר דרגש ישן ללא מזרן, והתכרבלה עליו. היא הרחרחה שוב ושוב, מנסה לשלוט בדמעותיה. היא לא רצתה לבכות יותר. היא לא רצתה להיראות שבורה... כי היא לא הייתה. הישרדות. היא תשרוד את המקום הזה. היא אולי העבד שלו מבחוץ, אבל מבפנים היא עדיין הנסיכה דניקה. הוא לא ישבור אותה! היא לא תאפשר את זה. זה היה הדבר היחיד שהיה לה. בדיוק אז, התא נפתח ובסקי נכנסה. האישה המבוגרת חייכה אליה בנימוס. "המלך אמר לחלץ אותך." מה? שוב? "מ-מה?" "הוא אמר להוציא אותך מפה ו—" היא איבדה את זה. "מה הוא רוצה ממני שוב!?" דניקה השתוללה, קופצת מהמיטה. "הוא רוצה—" בסקי התחילה. "הוא יכול ללכת לעזאזל מכל מה שאכפת לי! תתרחקי ממני! לכי!" הנסיכה צרחה מעבר להיגיון. בסקי כיווצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון אבל לא הלכה לשום מקום. במקום זאת, רחמים הבזיקו בעיניה. "את באמת חייבת לשחרר את הגישה הזאת אם את אי פעם רוצה להצליח כעבד. זה מה שכולנו עשינו כשניסינו לשרוד את אביך. ככה שרדנו." "המלך שלך הוא מפלצת!" דניקה צעקה. בסקי הניעה את ראשה בתוקף. "המלך לוסיאן הוא רחוק מלהיות המפלצת שאת חושבת שהוא. אין לך מושג מה הוא עבר. אין לך מושג!" עיניה של בסקי מצאו את שלה. "הוא מתאפק איתך." דניקה לעגה. "איך את יכולה להגיד את זה? אין לך מושג מה המפלצת הזאת עשתה ל—" "הוא מרסן את עצמו כי אם הוא באמת היה רוצה להחזיר לך את כל מה שאביך עשה לו, הוא היה מתחיל בצליית החלקים הנשיים שלך," היא הצהירה בקיצור. "מ-מה?" דניקה לא הייתה בטוחה שהיא שמעה את האישה נכון. "לא משנה." היא הסתובבה. "אם סיימת להשתולל, תקשיבי לי. המלך אמר ללוות אותך למגורים שלך." דניקה מצמצה פעמיים, תוהה מה לא בסדר באוזניה. "מה?" "לכי אחרי." בסקי החלה להתרחק. מה קורה פה? דניקה קמה בפרצוף חמוץ ויראה בעקבות האישה החוצה. האישה המבוגרת ליוותה אותה לחלק אחר של הארמון העצום ולחדר שהיה קטן אבל נראה נחמד ומסודר. "מה אני עושה פה?" היא שאלה את האישה המבוגרת. "זה החדר החדש שלך." "ש-שלי?" דניקה בהתה סביב, תוהה מה האנשים האלה זוממים. "תתנקִי ותלכי לישון. המלך יבקש אותך מחר." ואז בסקי הסתובבה והלכה משם. דניקה, עייפה מדי ומוטרדת רגשית מכדי לחשוב על משהו, שכבה על המיטה והרשתה לעצמה להתעלף. לברוח מהמציאות תמיד הייתה בחירה טובה. אבל למה היא התכוונה כשאמרה שהוא מתאפק? ולמה לעזאזל היא התכוונה כשאמרה שהוא צולה את החלקים הנשיים שלה?