יֵאוּשׁ דָּנִיקָה שָׁבָה לְחַדְרָהּ אַחֲרֵי שֶׁעָזְבָה אֶת מְגוּרֵי הַמֶּלֶךְ. הִיא לֹא יָכְלָה לְהַרְחִיק מִמַּחֲשַׁבְתָּהּ אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַר לָהּ. "רַק לָעֶרֶב, אֶהְיֶה מַלְכְּךָ וְלֹא אֲדוֹנֵךְ." זֶה גָּרַם לְלִבָּהּ לְהָאִיר רַק מִמַּחֲשָׁבָה עַל כָּךְ. אֲבָל אָז, לִבָּהּ לֹא נִשְׁאַר מֵאִיר לִזְמַן רַב. אֵיךְ הִרְשְׁתָּה לְעַצְמָהּ לְהִתְאַהֵב בּוֹ? הִיא הִתְאַהֲבָה כָּל כָּךְ עָמוֹק; ז