הארמון המלכותי מקום כלשהו בסיילם "סאלי יקירתי, הביאי את הקערה הגדולה," קולה של האישה המבוגרת נשמע מחדר המגורים. "באה, גברת מנח." סאלי נשאה את הקערה הגדולה לסלון, והאישה המבוגרת קיבלה אותה בהכרת תודה. "בואי, הצטרפי אלינו ותאכלי." גברת מנח העניקה לה חיוך טוב לב. "בעוד דקה, גברת מנח." סאלי חזרה למטבח. היא התיישבה על הכיסא הקטן שם, עיניה סוקרות את סביבתה. סאלי הייתה שם יותר משבוע. הזוג המבוגר והנחמד שאליו נתנו אותה היו האנשים הכי טובים. הם התייחסו אליה כמו אל בת משפחה, כשהיא הייתה רק עוזרת שלהם. סאלי כבר לא הייתה שפחה, אלא סוג של עזרה. עכשיו הם שילמו לה על הדברים הפשוטים ביותר. אלה היו החיים הטובים ביותר עבור ילדה שנולדה כשפחה. היא הייתה אמורה להיות מאושרת. אבל היא לא הייתה. בכלל לא. סאלי לא יכלה להפסיק לחשוב על הנסיכה שלה, הנסיכה דניקה. המלך לקח אותה כשפחה. היא עדיין זכרה את הנסיכה שלה עם קולר בבהירות חיה. סאלי לא יכלה לדמיין את הנסיכה דניקה כשפחה של מישהו. היא ניסתה לתאר לעצמה את הנסיכה שלה עובדת במכרות או מקבלת פקודות מאנשים, והיא פשוט לא הצליחה. הנסיכה דניקה לא אומנה לכך, ויהיה לה קשה מאוד. כאב לסאלי לחשוב על זה. היא הייתה שפחה, אבל הנסיכה תמיד התייחסה אליה יפה. האדם היחיד שהיא הכירה הייתה הנסיכה דניקה. לסאלי כאב במיוחד כי היא ידעה שהנסיכה שלה לא תוכל לשרוד לבד בלעדיה. היא תמיד עשתה הכל עבור הנסיכה דניקה, והיא עשתה הכל בשמחה. היא לא יכלה לחיות שם מדי יום, בידיעה שהנסיכה שלה סובלת כל כך. היא פשוט לא יכלה. בארמון, דניקה מיהרה לחדרה, ואז התקלחה ובהתה בבגדים על מיטתה: חצאיות קצרות ומכוערות וגופיות עור חתוכות למחצה שחשפו הרבה שדיים. היו רק בגדי שפחות בחדרה, שנארזו על ידי בסקי. היא ידעה שהיא לא יכולה ללכת במדי השפחה שלה; זה היה גרוע יותר. בנשימה רדודה של השלמה, דניקה לבשה תלבושת אחת. בשום אופן היא לא הייתה צריכה עונש נוסף. היא הייתה נמנעת מזה אם היא יכולה. ואיזו דרך אחרת להימנע מזה מאשר להיות שפחה צייתנית? עם זאת, רק שבוע כשפחה לא הפך מלכותית שהתרגלה להיות שפחה. היא איחרה בשתי דקות כשהופיעה מול המלך לוסיאן, והוא כמעט ירק אש מכעס. הוא התקרב אליה. "אמרתי. חמש. דקות," הוא נהם בכעס. "א-אני–" "כרעי ברך." היא מעולם לא כרעה ברך בפני אף גבר. היא היססה. ההיסוס עלה לה ביוקר. ידיו הלכו לצווארה עם הקולר, והוא משך את השרשראות כל כך חזק שהיא צעקה מכאב. דמעות שרפו את עיניה, וברכיה צנחו ארצה. היא בהתה למעלה בעיניים בוערות, עזות ומרדניות. "האם את נהנית להיענש, דניקה?" בקול נמוך וקטלני, הוא המשיך. "זה עדיין ימים מוקדמים, ואת גזע טהור. בטח, הכאב עדיין לא הפך לחבר שלך?" הוא התכופף, עדיין מחזיק בחוזקה את שרשראות הקולר שלה. מחזיק את עיניה, אצבעו עקבה אחר השרשרת עד שליטפה את הכפתור האדום הקטן בקצה. המרד ברח, ואימה השתלטה. היא קפאה. "ב-בבקשה, אל תלחץ על זה, א-אדוני. אני מצטערת. אני מצטערת. אל תלחץ על זה, בבקשה!" הוא לא מצמץ בעין. "כשאני אומר לך לכרוע ברך, את כורעת ברך מיד. אם אני אומר לעוף, את עפה, דניקה. אם אני אומר למות, את מפסיקה לנשום. האם אני מבהיר את עצמי?" "כן, א-אדוני." הוא ליטף את הכפתור ובהה בה בשנאה ברורה. "בפעם הבאה שתמרי את פי, אני אתעלל בך." "כ-כן, אדוני." דניקה ידעה שאם הוא ילחץ על הכפתור הזה, הקולר שלה ישחרר זעזוע חשמלי עצום בכל גופה. זה כאב מאוד. הפחד הגדול ביותר של כל שפחה היה הלם הקולר, והאדונים נשאו את השלט בכל מקום. "תתנהגי הכי טוב שאת יכולה כשפחה בבית המשפט, דניקה. אל תביישי אותי." הטון הקר שלו צמרר אותה עם האופן שבו הוא אמר את שמה בארס. זה הזכיר לה לאן הם הולכים. היא לחצה את ברכיה עמוק יותר אל הרצפה והעיפה מבט בפניו המצולקות בעיניים מתחננות. "אפשר ל-לא להציג אותי, אדוני?" שפתיו רעדו בחיוך זדוני כל כך קר שהם צמררו אותה. "אביך הציג שפחות כמעט כל יום, נסיכה. הוצגתי פעמיים." פעמיים!? היא לא יכלה לדמיין את הסבל הזה בכלל. היא הורידה את ראשה בתבוסה. "כן, אדוני." הוא יצא מהחדר מבלי להעיף מבט לאחור. היא הלכה אחריו בענווה, מפחדת מהגורל שמצפה לה בבית המשפט. היא הכירה את בתי המשפט היטב. "המלך הגיע!" צ'אד, שומר הראש האישי שלו, הכריז. ההמולה באוויר פסקה, והדלת נפתחה. לוסיאן צעד פנימה עם כל ההתנהגות של המלך שאופפת אותו כמו גלימה. דניקה העבירה את עיניה סביב והבחינה בשלושה מלכים. שלושה מלכים. היא עצמה את עיניה בבושה ותבוסה. האם מה שהיא עברה אמש זה מה שהיא תעבור משלושה גברים שונים היום? זה היה בלתי נתפס. כולם קמו לכבודו מלבד מלכי שלוש הממלכות האורחות. לוסיאן תפס את מקומו על כס המלכות. דניקה התיישבה על הרצפה לידו והניחה את ראשה על ברכיו - בדיוק כמו כל שפחה אחרת ובעלי השפחות שלהם בבניין. "וואו, היא לא יצור של יופי?" המלך פיליפ, מלך גורדון, מלמל כשבהה בדניקה בתאווה כזו, דניקה הצטמקה קרוב יותר ללוסיאן. "עמדתי לומר את אותו הדבר. היא נראית כל כך יפה," המלך מורה, מלך איג'יפט, נחר לידו. שני המלכים היו בסוף שנות הארבעים שלהם ובהו בדניקה. הם התחילו לסבול זקפות שאפילו לא ניסו להסתיר. דניקה בלעה אנחה במראה, בוהה בגלוי בשני המלכים, לא מסוגלת להפסיק לבהות. המלך ג'ורג', המלך השלישי, עמד. "אנשי סיילם המיוחסים! התכנסנו כאן היום להצגת השפחה של המלך." הוא הביט סביב בחיוך. "זו השפחה הראשונה שהמלך לוסיאן מציג, והיא כנראה האחרונה! היא אישה אחת שיש לה את היופי של שבע נשים." הם שרו בהסכמה, כל העיניים נשואות לדניקה ולמלך לוסיאן, שפניו נותרו שקטות כתמיד. "ראי!" קרא המלך ג'ורג'. "כן, אדוני," ענתה השפחה שלו ללא מאמץ, עם חיוך ידידותי על פניה. "עלי על השולחן ורקדי בשבילנו. בואו נתחיל את היום." הוא פנה לקהל. "ראי היא רקדנית מצוינת." הם קראו לו ומחאו כפיים בשמחה. ראי קמה מהקרקע, הקולר השחור שלה מנצנץ, השרשראות מצלצלות. מוזיקה פרצה. היא טיפסה על השולחן העגול הגדול במרכז החדר והחלה לרקוד. כולם מחאו כפיים ועודדו אותה. רובם בהו ברקדנית. אבל שני המלכים, המלך פיליפ והמלך מורה, שמרו את עיניהם על דניקה. דניקה לא ידעה שהיא אוחזת בבגד של לוסיאן עד שהוא בהה בזעם במקום שבו אצבעותיה נאחזות בו. דניקה שחררה את ידה במהירות. "מצטערת, אדוני." הוא הסיט את מבטו ממנה וצפה באירועים ללא רגש. כשהריקוד הסתיים, המלך ג'ורג' קם שוב כדי להתחיל פעילות נוספת, אבל המלך פיליפ הקדים אותו. הוא קם והכריז, "אנשים מיוחסים בכל רחבי הארץ, בואו נתחיל עם מה שבאנו בשבילו. זו מסורת שכל שפחה של מלך חייבת להיות מוצגת ומוכרת בין מלכים ואנשים בעלי מעמד מיוחס! זה מסמן את השפחה כמיוחדת כי היא שייכת למלך!" "כן!" הם שרו בהסכמה. המלך הנהן והמשיך. "יש לי שנים עשר שפחות אישיות. למלך מורה יש שש, ולמלך ג'ורג' יש חמש. היום, המלך לוסיאן לוקח את השפחה האישית הראשונה שלו, והיא תוכר בין מלכים!" דניקה הביטה סביב אל האנשים וראתה תענוג בעיניהם של השפחות של מלכים אחרים, את התאווה בעיני המלכים ואת הקנאה בעיניהם של השפחות של האצילים. קנאה? האם הנשים האלה רוצות להיות בנעליים שלה? רק בגלל שמלכים ישאבו את התענוגות המיניים שלהם מגופה, הן מקנאות? דניקה הצטנפה פנימה. עולם השפחות היה עולם מוזר לה. זה לא היה העולם שהיא רגילה אליו. "עכשיו נזמין את השפחה למרכז בית המשפט המלכותי," הכריז המלך פיליפ. דניקה קמה והלכה למרכז. היא עמדה בוהה בחלל, מסרבת להכיר בפניהם התאוותניות, והיא סירבה לבהות באדמה כמו חלשה. המלך פיליפ התקרב אליה והקיף אותה כמו טרף. הוא הרים את ידו וליטף את מותניה. את בטנה. את צידי שדיה. את הקולר שלה. ואז הוא פנה אל כס המלכות וחייך. "אני אהיה הראשון לדגום אותה. כאן. עכשיו." האחרים עודדו, מחאו כפיים וסעדו. דניקה עצמה את עיניה וניסתה לנתק את מוחה מסביבתה.