בַּתְּהוֹם דָּנִיקָה עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ כְּשֶׁחָשָׁה אֶת שְׂפָתָיו מֻנָּחוֹת עַל מִצְחָהּ. אָז, עֵינֶיהָ נִפְקְחוּ בְּחַדּוּת, וְהִיא צָפְתָה בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה כְּשֶׁהֵבִינָה מַה הוּא עוֹשֶׂה. מַגַּע שְׂפָתָיו נִמְשַׁךְ. הִיא עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ וְהִתְעַנְּגָה עַל הַתְּחוּשָׁה. הוּא נִשֵּׁק אוֹתָהּ בַּמֵּצַח. הִיא בְּקוֹשׁ יָכְלָה לְהַאֲמִין לְכָךְ. מִכָּל הַתְּגוּבוֹת שֶׁצִּפְּת