"רוֹעֵם, רוֹעֵם." שאגת המנוע החרישית בבניין רב-קומות זה והעיר המוארת להפליא הייתה חריפה במיוחד, ומשכה כלי רכב רבים בכביש להוריד את החלונות והולכי רגל בכביש לעצור ולהסתכל. הנתיבים בערים הגדולות היו עמוסים ביותר בשעת העומס, ולא משנה כמה יוקרתי מעמדו של אדם, הוא עדיין היה צריך לשבת במכוניתו ולחכות בסבלנות בזמן הזה. האופנוע השחור המגניב של נטלי עצר ברמזור. היא נשענה בעצלתיים על הכידון כשרגליה הארוכות מושטות על הקרקע, מחכה לאור הירוק. אם היה לה זמן, היא אפילו הייתה מעשנת סיגריה. הרוח בלילות הסתיו עדיין נשאה קצת קרירות. היא לבשה סוודר לבן לא סדיר, ג'ינס ומעיל עור שחור, עם זוג נעלי דוק מרטינס שחורות על רגליה. בשילוב עם אופנוע, התלבושת הזו הייתה גם מגניבה וגם מסוגננת. פורשה שחנתה בצד ימין הורידה את החלונות, ובחור מפוקפק שרק לה ואמר, "היי יפה, בואי נשתה משהו ביחד. אני אוהב אותך מאוד." נטלי הזיזה את ראשה באדישות ונתנה לו מבט משועמם. היא יכלה לדעת שהוא ילד עשיר טיפוסי ושאלה בקרירות, "גדלת?" מכונית הספורט האפורה קניגסג בצד שמאל הייתה עדה לשיחה בין השניים. שומר הראש והעוזר, ג'ים הוק, גם הוא היה מופתע מהמראה המגניב של נטלי. "הבחורה שרוכבת על אופנוע ממש מושכת את העין ויש לה אישיות די מגניבה." כששמע זאת, האיש שישב במושב האחורי וקרא את המסמך הרים את מבטו אל נטלי, עיניו עצומות למחצה עם רמז לבלבול שצץ במעמקי עיניו. הוא מצא שהפרופיל של הבחורה נראה מוכר מאוד. בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק, נטלי השמיטה את המילים האלה והניעה את המנוע. היא הציצה במכונית הספורט האפורה מאחוריה במראה האחורית, שנראתה מוכרת, אבל היא לא חשבה על זה יותר מדי. היא מעולם לא בזבזה זמן על הדברים האלה. היא מיהרה לחזור ולראות את סבה. האופנוע האיץ, ומד המהירות זינק. עד מהרה האופנוע השחור נעלם בנתיב העמוס. בהאזנה לרוח השורקת באוזניה, נראה היה שליבה רודף אחרי חופש. סוג החופש שהוחלף בחיים גרם לה לשכוח זמנית את כל האומללות החבויה בליבה. היא אהבה רוח ומהירות מאז שהייתה צעירה, ולכן התאהבה באופנועים. האופנוע השחור הזה היה מתנת יום הולדת מסבה ביום הגיעה לבגרות, והיא העריכה אותו מאוד. בינתיים, הילד העשיר בתוך הפורשה עדיין התלונן ושאיפה, "אני אצטרך למצוא אותך ולהראות לך כמה אני יכול לגדול." חצי שעה לאחר מכן. האופנוע עצר באחוזה ישנה. נטלי הסירה את הקסדה שלה ונשאה אותה באקראי פנימה. "גברת, חזרת." מי שדיבר היה משרת שעקב אחרי בארון פוסטר. מאז שבארון התחיל לחיות לבד, הוא שמר רק שני משרתים קשובים כדי לטפל בעצמו ופיטר את האחרים. "האם סבא מרגיש טוב יותר היום? האם הוא אכל?" "הוא כן, קערה גדולה, והיה במצב רוח טוב. הוא גם אמר לנו שאת מתחתנת. גברת, את באמת מתחתנת?" גם המשרתת הייתה סקרנית. אתמול, הגברת הצעירה עדיין הייתה רווקה, ואדון בארון פוסטר היה בשביתת רעב בגלל התפרצות זעם. האם היא התחתנה תוך יום אחד בלבד? "בוא נדבר על זה אחר כך. אני אראה את סבא קודם ואז ארד לאכול." כרופאה, היא ראתה מוות אינספור פעמים, אבל כשזה הגיע ליקיריה, היא בהחלט הייתה מוטה. זו הייתה תחושה אחרת. היא עמדה מחוץ לדלת כדי להרגיע את עצמה, ואז פתחה את דלת חדר השינה ואמרה, "אה, סבא, אתה קורא את העיתון." בארון פוסטר הסתכל עליה בחולשה ואמר, "תראי לי את תעודת הנישואין." נטלי הוציאה במהירות את התעודה מכיסה ומסרה לו, ואז התיישבה על קצה המיטה כשהסנטר שלה נח קלות על כתפו של בארון. בארון רעד בשתי ידיו ופתח את תעודת הנישואין. כשראה את המסמך, שכבה של ערפל ואור הופיעה בעיניו, כמו גם שלווה. "תיאו קיים את הבטחתו. הוא קיים את הבטחתו. מצד שני, אני הייתי בזוי", חשב בארון. מאוחר יותר, הוא אחז בידה של נטלי ואמר, "נטלי, תזכרי שלא משנה מה יקרה בעתיד, את לא יכולה להתגרש. תסבלי כמה שאת יכולה, ואם את לא יכולה לסבול את זה יותר, תחכי עד שתהיי חזקה יותר. משפחת וילסון תהיה התמיכה שלך. סבא לא יהיה איתך הרבה יותר זמן. כרופאה, את מבינה את מצבי הבריאותי. סרטן הלבלב יכול לקחת אותי בכל רגע. אני לא מפחד ממוות. הדבר היחיד שאני לא יכול להרפות ממנו זה את. אני רגוע עכשיו שאת וטרוון וילסון רשמתם את נישואיכם. גם אם הוא לא אוהב אותך עכשיו, את עדיין נשואה כחוק, והוא יגן עליך. גם אם הוא לא יגן עליך, תיאו וילסון יעשה זאת." הדבר המצער ביותר שהוא עשה אי פעם בחייו היה ללדת את בנו הממזר, מה שגרם לו להרגיש אשם כלפי כלתו וחמיו המנוחים. הדבר הכי חסר בושה היה להשתמש בהבטחתו של תיאו וילסון כדי לאלץ את נכדו להתחתן עם נטלי, אבל זה גם הדבר שהוא הכי לא מצטער עליו כרגע. גופו הגרמי פנה מעט, והיד עם הקמטים ניגבה בעדינות את דמעותיה של נטלי. לאחר שדיבר כל כך הרבה זמן, הוא נחלש בנשימתו. "נטלי, אל תבכי. כשאת בוכה, אני פשוט לא יכול לנוח בשלום. את הילדה הכי צייתנית ושקולה. את כבר נשואה. את לא יכולה לבכות כמו ילדה יותר. תבטיחי לסבא שתחיי חיים מאושרים מעכשיו והלאה. אחרת, אני אנזוף בך בחלומות שלך." "סבא... סבא, אני רוצה לישון איתך הלילה." הבכי חסר הקול, בשילוב עם דבריו של בארון, גרם לגרונה להיחנק, והיא לא יכלה לומר הרבה יותר. "בת כמה את כבר? את באמת רוצה לישון עם זקן כמוני? את לא חושבת שזה מלוכלך מדי?" אמר בארון עם הבעה עצובה ואוהבת בעיניו. המשרתת עלתה לקרוא לנטלי לארוחת ערב, אך כשראתה את הסצנה המרגשת שבה הם נשענים זה על זה, היא לא יכלה לשאת להסתובב ועמדה מחוץ לדלת ומנגבת דמעות. היא גם גידלה את נטלי. הסבא והנכדה הסתמכו זה על זה להישרדות. אפילו המשרתת התרגשה מבארון פוסטר, שמילא את התפקיד של גם אמא וגם אבא בגיל כה מבוגר במשך כל כך הרבה שנים. לאחר שהמשרתת ניגבה את דמעותיה, היא דפקה בעדינות על הדלת ואמרה, "גברת, את יכולה לאכול עכשיו." "לכי לאכול ארוחת ערב עכשיו. כבר מאוחר. אל תסמכי על היותך צעירה ותמצי את גופך", נזף בארון בנימה אוהבת. "הבנתי. אני אלך מיד. אל תנעל את הדלת, בסדר? אני אחזור מאוחר יותר לישון. אם אתה מעז לנעול את הדלת, אני אעז להתגרש." בחוסר אונים, בארון נופף בחולשה בידו בחיוך, ורמז שנטלי תמהר. במסעדה המרווחת, נטלי סעדה לבדה. שני המשרתים הבחינו במצב רוחה הנמוך ושמרו על שתיקה. היא הפסיקה לאכול ולפתע דיברה. "לכו לסדר הכל לאחר לכתו של סבא, בדקו את מספר הטלפון של בית הלוויות, ודברו עם האנשים שמכינים את אולם האבל." פניה היו רגועים, כמו אסיר ההולך לגרדום, ומקבל ביאוש את פסק הדין הסופי. לאחר שהמילים נאמרו, היא המשיכה לאכול. כל מי ששם לב מעט יכול היה לדעת שהיא לא נהנית מהאוכל בכלל. היא הרימה את הכלים באופן מכני ודחפה אותם שוב ושוב לתוך פיה בלי לקחת אפילו ביס אחד של אורז. גם שני המשרתים היו המומים, ועמדו שם במבוכה עם עיניים אדומות ולא ידעו מה לעשות. "המשיכו. סבא אולי לא יעבור את הלילה. אל תראו שום רגש בפניו." היא כבר הבחינה שהנשימה של בארון חלשה מאוד, אבל הוא ניסה להחזיק מעמד כי נטלי הייתה ליד מיטתו, מעמידה פנים שהיא קוראת את העיתון בזהירות רבה. "בסדר, גברת." המשרתים ניגבו דמעות ופנו ללכת, בידיעה שנטלי נאלצה לגייס הרבה אומץ כדי להתכונן מראש להלוויה של סבה. לא היה קל להם, כזרים, לצפות ולהתמודד עם הרגשות גם כן. לאחר שהמשרתת עזבה, דמעותיה של נטלי זלגו מפינות עיניה. היא הרימה את שרוולה כדי לנגב אותן, אבל הן לא נעלמו לא משנה כמה היא ניגבה. בסופו של דבר, היא הפסיקה לנגב, ועד מהרה הראייה שלה הייתה מטושטשת מהטיפות העגולות שנפלו לתוך האורז בקול נקישה.