אחרי ששרי עזבה, נטלי נעלה את עצמה בחדר עם המכתב שנתן לה אבּוֹט רייט. המסמך החתום הופקד בידי שרי על ידי נטלי למשמרת. לא היה בטוח לשמור אותו במעון פוסטר, מכיוון שאדם לא מהימן היה שם. הנייר של המעטפה נראה ישן מאוד, כאילו היה קיים שנים. לא נראה כאילו הוא נכתב רק לאחרונה, אבל מתי סבא כתב אותו? נטלי פתחה את המעטפה כאילו הייתה אוצר יקר, ועיניה נפלו על כתב ידו החזק והעוצמתי של סבה. "נטלי היקרה שלי, אני מצטער שאת צריכה לראות את המכתב הזה. אף פעם לא רציתי שהיום הזה יגיע, אבל אני חייב ללכת לפנייך. אני לא יכול להישאר איתך לנצח, אחרת אהפוך למפלצת. אבל אל תהיי עצובה, נטלי. פשוט הלכתי למקום שאליו הייתי צריך ללכת. אבּוֹט רייט היה צריך לבוא לראות אותך. הדברים האלה היו מתנת החתונה שהכנתי לך לפני עשר שנים. אם את כבר נשואה, אני לא צריך לשמור אותם בשבילך. הם שייכים לך. אם עוד לא התחתנת, החביאי אותם היטב כדי שאבא שלך הלא מהימן לא יראה אותם. כשאת פוגשת את האחד שאת אוהבת, את יכולה להביא את המתנות האלה לבית בעלך ולחיות קצת יותר בחופשיות. נתתי לך את הבית הזה, שהוא המוצא האחרון שלך לא משנה איפה ומתי את נמצאת. לא משנה כמה טוב או רע תחיי, עדיין יש לך בית לחזור אליו. נטלי, משפחת פוסטר חייבת לך ולאמא שלך. "פשוט תשמרי על הדברים האלה בלי שום נטל. כשהפרויקט של משפחת פוסטר הפסיד כסף, אמא שלך הביאה את הכספים ממשפחת לופז כדי להתיישב במשפחת פוסטר, מה שהפך את קבוצת פוסטר למה שהיא היום. אחרת, בלי אמא שלך, לא היה תהילה היום. אז מה שנתתי לך אף פעם לא מספיק. משפחת פוסטר מצטערת על אמא שלך. אבא שלך כפוי טובה. אל תתני לו להציק לך בגללי. אל תוותרי אפילו חצי צעד. סבא תמיד יעמוד לצידך. אנא סלחי לסבא על שעזב. כל יום בעתיד, נטלי, את חייבת להיות מאושרת." נטלי אחזה בחוזקה במכתב בידיה, מפרקיה הלבינו. היא החזירה בזהירות את המכתב למעטפה, החליקה אותו והצמידה אותו לחזה. "בלי סבא, איפה עוד יש בית?" אמרה בליבה. האור העמום הפך מעורפל, ולפתע כיסתה את פניה בשתי ידיה והתכופפה, גבה הבודד הוסיף לבדידות. היא התיישבה על הרצפה, בוכה בכאב, שפכה את כל הכאב המודחק של הימים האחרונים. השאגה הצרודה הדהדה בחדר השקט, ודמעות כתמו את זרועותיה הבהירות. ברגע זה, הבכי החזק שלה היה כמו הר שמתמוטט, והדמעות בעיניה היו כמו מי הים, זורמות ללא סוף. המהומה בחדר גרמה לדאגה למשרתים. שני המשרתים עמדו מחוץ לדלת, מרגישים צער ולא בטוחים אם לדפוק או לא. גם עיניהם היו אדומות. כמה ימים לאחר מותו של בארון, הם לא ראו את נטלי פורצת בבכי. הם ידעו שהיא מנסה להתאפק. זה פשוט שובר לב לחשוב כמה קשה זה בטח בשבילה, בהתחשב במערכת היחסים בינה לבין מר בארון פוסטר. אחרי חצי שעה, הבכי בחדר פסק. המשרת חשש שנטלי תעשה משהו טיפשי, אז הם דפקו בעצבנות על הדלת ושאלו, "היי, גברת, את בסדר? גברת?" הדלת נפתחה במפתיע במהירות. "אני בסדר, אל תדאגו לי. אני רק רוצה להיפרד מסבא. בואו נרד למטה ונדבר." היא שמעה את המהומה של שני המשרתים הלוך ושוב מחוץ לדלת לפני זמן רב. נטלי התיישבה על הספה, אספה את מחשבותיה והסתכלה על השניים בעיניים נפוחות. היא אמרה, "בבקשה שבו. "סבא נפטר, ורציתי לשאול אתכם על התוכניות שלכם. אתם מתכננים להישאר או למצוא חיים חדשים? אני מכבדת כל החלטה שתקבלו." "גברת, את תשארי? מר בארון פוסטר אמר שהתחתנת. את עוזבת?" שאל אחד המשרתים. משרת אחר כבר בכה בשקט. "מחר... אני עוזבת את המקום הזה. אם אתם רוצים להישאר, אתם יכולים לגור כאן. אני בטוחה שגם לסבא לא יהיה אכפת." שני המשרתים החליפו מבטים והצהירו בתקיפות שהם החליטו להישאר ולטפל בבית מבלי לקבל יותר משכורת. שניהם היו בסביבות גיל 50 וללא ילדים. הם עבדו בבית כל כך הרבה שנים ולא רצו לעזוב. חוץ מזה, בארון התייחס אליהם כמו למשפחה ומעולם לא התעלל בהם. גם אם הם לא יצאו לחפש עבודה, הם יכלו להתקיים מהבית עד שהם יזדקנו. נראה היה שהכל התבהר אחרי הגשם, ואור השמש החם היה מנחם במיוחד. מכונית מרצדס שחורה חנתה מול מעון פוסטר, וגבר לבוש חליפה שחורה שנראה בגובה של כ-1.80 מטר יצא ממושב הנהג. הוא לקח בכבוד את שתי המזוודות מידיה של נטלי. לנטלי לא היו הרבה דברים. היא לא הייתה סוג האדם שבזבז כסף בפזיזות. היא יכלה להסתדר עם בגדים נוחים. מזוודה אחת הייתה מלאה בספרי רפואה, ואחרת בבגדים וצרכים יומיומיים. אורח החיים שלה היה פשוט ביותר. "שלום, גברת וילסון. שמי ג'ים הוק, ואני העוזר של מר וילסון. למר וילסון יש פגישה היום והוא לא יכול היה לבוא לאסוף אותך, אז הוא שלח אותי במקום." גבו של ג'ים הוק הצטנן מפחד. לא טרבון וילסון שלח אותו, אלא תיאו וילסון, שהתקשר לטרבון לבוא לאסוף את גברת וילסון. עם זאת, טרבון סירב לבוא, אז תיאו וילסון התקשר לג'ים במקום. נטלי לא שמה לב לפרטים האלה. במקום זאת, היא הבינה את טרבון. "גם הוא אולץ להתחתן. למה שהוא ירצה לבוא ולאסוף אותי בעצמו? הוא מעולם לא הופיע, אפילו במהלך הלוויה של סבא שלי," אמרה בליבה. ברגע שג'ים ראה את נטלי, הייתה לו תחושה פתאומית של מוכרות. הוא חשב שהוא ראה אותה איפשהו קודם לכן וחיפש בזיכרונו עד שראה את האופנוע השחור מול החצר. ואז זה היכה בו. "אז היא הייתה הבחורה קודם," הוא חשב. "אני מבין. מר הוק. אתה יכול לעזור לי לשאת את המזוודות שלי ולשלוח לי את מיקום הבית? תודה." נטלי הוציאה את הטלפון שלה, וג'ים הופתע לטובה לאחסן את איש הקשר שלה. הייתה לו תחושה שטרבון לגמרי יתאהב באשתו המגניבה, הקשוחה והיפה שלו. כי אפילו ג'ים עצמו לא יכול היה לשאת להסתכל עליה עוד מבט אחד. "את מתכננת לנסוע לשם בעצמך, גברת וילסון?" כבר הייתה לו תחושה, אבל הוא שאל מתוך נימוס. "כן," אמרה נטלי בתמציתיות, כבר חובשת את הקסדה. האופנוע היה הרבה יותר מהיר ממכוניות. עד מהרה, נטלי כבר חיכתה בכניסה לקהילה. היא הורידה את הקסדה ועמדה בעצלתיים ליד האופנוע, התבוננה בסביבה, בדרכים ובמאפיינים הסמוכים. היא קראה בשקט בליבה, "זה באמת מקום לאנשים עשירים. כל סנטימטר אדמה יקר." חמש עשרה דקות לאחר מכן, ג'ים הוק ראה את נטלי, שנתקעה בחוץ, ויצא במהירות מהמכונית. "גברת וילסון, באשמתי. שכחתי להודיע לשומר הבוקר כשנסעתי לחברה. מצטער על זה." ג'ים קיבל הודעה ברגע האחרון היום, אז זה לא היה לגמרי באשמתו. בנוסף, מי ידע שגברת וילסון רוכבת על אופנוע? "זה בסדר. נחמד להעריך את הנוף." ג'ים אמר בליבו, "אני ממש אוהב את האישיות של גברת וילסון. אין לה שום התנשאות." השומר פתח את הדלת ברגע שראה את ג'ים. נטלי נאנחה שוב בליבה, "בעולם של העשירים, אין צורך בהזמנות או כרטיסי מפתח. רק פנים מספיקות."