הגשם צינן את מזג האוויר בן לילה, אות לבוא הסתיו. אי אפשר היה לדעת אם זה בגלל שבארון פוסטר עזב לא רגוע או שאפילו השמיים בוכים עליו ועל נכדתו. ירד גשם שוטף כל הלילה, ונטלי נשארה עם שני משרתים באולם האבל כדי ללוות את בארון עד הבוקר. "תתעודדי, נטלי, אל תהיי עצובה מדי. אולי זו סוג של שחרור גם עבור מר פוסטר," אמרה חואנה לנדור, שבאה לחלוק כבוד עם שרי מוקדם בבוקר. "נטלי, אל תהיי עצובה. מר פוסטר לא יהיה בשלווה לראות אותך ככה. הוא לא אוהב לראות אותך בוכה. יקירתי, עדיין יש לך אותי." כשראתה את נטלי הולכת ונעשית רזה יותר בן לילה, שרי חשה כאב בלב וחיבקה את נטלי כדי לנחם אותה. לאחר חיבוק קצר, נטלי הרחיקה את שרי והשתחווה בנימוס לחואנה לנדור, שהצטערה לראות סצנה כזו. לבת שלה ולנטלי היו יחסים טובים מאז שהיו צעירות. הן לעתים קרובות התחבאו בחדרה של שרי ושיחקו. חואנה גם חיבבה מאוד את נטלי. כשנטלי גדלה והפכה לגברת צעירה חיננית, חואנה רצתה לשדך אותה לבנה, אבל היא יכלה לראות שנטלי רואה בבנה רק אח גדול. לאחר שהביעה תנחומים, חואנה עזבה, ושרי ביקשה להישאר עם נטלי. חואנה לא התנגדה. "את ילדה מורדת, מה לעזאזל את רוצה? סבא שלך נפטר אתמול בלילה, ואפילו לא הודעת לי. אני חושב שיש לך כוונות רעות, בדיוק כמו אמא שלך. תני לי להגיד לך..." האדם שנכנס היה אביה של נטלי, הארי פוסטר, שהתחיל לנזוף בנטלי ברגע שנכנס. "אם אתה כאן כדי להרגיז את סבא, בבקשה תרים את רגליך הנאצלות, והדלת שם." נטלי בהתה בחריפות בהארי פוסטר, מלאה בשנאה ונטולת אהבת בת-אב. היא העניקה לו מבט קר ועז, מלא כוונות רצחניות, ואפילו הארי נבהל. זו הייתה הפעם השנייה שנטלי הסתכלה עליו במבט כזה. הפעם הראשונה הייתה ביום שאשתו לשעבר קפצה מהבניין. אנשים שבאו לחלוק כבוד באולם האבל לחשו זה לזה. אלה שבמעגל ידעו על מצבה של משפחת פוסטר. חלקם הצטערו על נטלי, בעוד שאחרים היו שם רק כדי לצפות. אחרי הכל, אף אחד לא יכול באמת להזדהות עם מישהו אחר. שרי לא רצתה שהחברה הכי טובה שלה תעורר מהומה עם הארי מול אולם האבל של מר בארון פוסטר. בסופו של דבר, החברה הכי טובה שלה היא זו שנפגעה. היא עשתה צעד קדימה ואמרה, "מר פוסטר, היית כאן כבר זמן מה. אתה לא צריך להגיש פרחים ולהיפרד ממר בארון פוסטר? כולם מסביב צופים!" שרי לא דיברה בקול רם. במקום זאת היא התקרבה להארי, דיברה בנימה שנראתה כאילו רק שניהם יכולים לשמוע. עם זאת, אולם האבל לא היה רועש בזמן הזה, כך שהשיחה שלהם יכלה להישמע על ידי אלה שהיו בקרבת מקום. בשל השפעת משפחת לנדור והמצב הנוכחי, הארי לא רצה לעורר מהומה גדולה והחליט לא להתווכח יותר. תיאו וילסון היה האחרון שהגיע. לאחר שהסתכל סביב, הוא לא ראה את נכדו חסר הערך. הוא הלך בצעדים זריזים לאולם האבל כדי לחלוק כבוד. "נטלי, אחרי הלוויה של בארון היום, תעברי לאחוזה אדאר כדי שבארון יוכל לנוח בשקט," הציע תיאו וילסון. "בסדר, תודה לך, מר וילסון." נטלי לא סירבה לחלוטין, רק קיוותה לדבר על הכל מחר. השמיים עדיין היו קודרים, עם עננים עבים, נמוכים ועכורים שכיסו את השמיים. הבריזה העדינה צרבה כמו סכין חדה שדוקרת דרך הקפוצ'ון השחור שלה, וגרמה לליבה להרגיש הדוק מכאב. בבית הקברות, שרי החזיקה מטריה שחורה עבור נטלי ועמדה בשקט בטפטוף. "שרי, תמשיכי. אני רוצה לנהל שיחה פרטית עם סבא." קול חלש אך נחוש שבר את האוויר הדומם. "בסדר, קחי את המטריה, ואני אחכה לך למרגלות ההר." שרי לא סירבה. היא הבינה את נטלי טוב מדי, וידעה שהיא לא רוצה לעזוב את סבא שלה ורצתה להיפרד ממנו בפעם האחרונה. "קחי את המטריה איתך. הגשם לא חזק בכל מקרה. אל תדאגי. סבא כאן איתי. הוא לא ייתן לגשם לתפוס אותי." שרי לפתע התחילה לדמוע, וראייתה התערפלה כשראתה את מצבתו של בארון. קולה נחנק כשאמרה, "בסדר, אל תישארי יותר מדי זמן. הטפטוף קצת קר. מר פוסטר יהיה מודאג שתחלי." כשגבה פונה לשרי, נטלי לא ענתה. היא רק בהתה במצבתו של סבה בלי למצמץ. בכתובת לא היה שמו של אביה הארי, אלא היה שמה כנכדה, נטלי. שרי הסתובבה. דמעות זלגו על פניה כשירדה מההר. נטלי הייתה בגשם הערפילי בלי מטריה או מעיל גשם. היא פשוט נתנה לגשם להרטיב את שיערה ולחלח את לחייה. הטפטוף הרטיב את פני המצבה. היא המשיכה לנגב אותה בידיה הדקות. "סבא, זה רק אתה ואני עכשיו. בוא נפטפט קצת. אני צריכה לבקר אותך היום, סבא. אתה נורא בבחירת היום. מזג האוויר של היום נורא. רציתי לשלוח אותך לדרכך ביום טוב, אבל בגלל שאתה מאמין, הייתי צריך להוציא הון כדי למצוא מגדת עתידות בשבילך. תראה אותך, תמיד גורם לצרות. אם לא היינו משיגים את מגדת העתידות, זה היה בסדר. אבל, אחרי קריאת העתיד, סיימנו עם מזג האוויר הנורא הזה." היא משכה באפה, הביטה למעלה לשמיים הכהים, ועצרה את דמעותיה. "סבא, אני כבר מתגעגעת אליך כל כך. אני לא רוצה לחזור הביתה בלעדיך. הבית הזה מחזיק כל כך הרבה זיכרונות ילדות שאני לא יכולה להבחין בין מציאות לחלומות. היום, מר וילסון הציע שאעבור לבית של החתן שבחרת, אבל אני לא רגילה לגור עם זר. מה אני צריכה לעשות, סבא?" נטלי נשענה על הקבר כאילו התכרבלה עם סבה. כשנטלי ירדה מההר, הגשם פסק. אולי זה בגלל שבארון פוסטר דאג לנכדתו. כשירדה למרגלות ההר, מכוניתה של שרי עדיין חנתה שם. נטלי פתחה את הדלת והתיישבה במושב הנוסע כאילו הייתה המכונית שלה. כשהמכונית הגיעה למעונו של פוסטר, המשרת מיהר לצאת ואמר, "גברת, יש עורך דין שמחפש אותך בפנים." "אה? הוא אמר משהו? סבא לא אמר לי כלום." "כנסי ותראי, למקרה שזה משהו שמר פוסטר סידר. שרי לנדור שיערה שאף אחד אחר לא יבוא לחפש את נטלי בזמן הזה, בטח לא עורך דין. לא היו לה נכסים של משפחת פוסטר בידיה, אז זה בטח משהו שבארון סידר. "בארון התייחס לנטלי כמו לחיים שלו, אז אין מצב שהוא לא ישאיר לה כלום," חשבה שרי. האיש לבש חליפה שחורה ומשקפיים, והקרין אווירה של עידון ואינטליגנציה. הוא נראה בשנות הארבעים לחייו והשרה אווירה מקצועית. כשראה את נטלי נכנסת, הוא קם והציג את עצמו תחילה. "שלום, גברת פוסטר, אני עורך הדין שהוסמך על ידי מר בארון פוסטר, שמי אבוט רייט, ואני כאן היום כדי להגשים את משאלתו האחרונה של בארון." שרי לא הופתעה ממטרתו לבוא, והיא ניחשה זאת עוד לפני שנכנס בדלת. "מר רייט, בבקשה שב. מה סבא שלי הורה לפני שנפטר?" שאלה נטלי. שרי גם ישבה לידה. אבוט רייט פתח את התיק השחור שלו, הניח כמה קבצים החתומים על ידי בארון פוסטר על שולחן הקפה, והחל להסביר, "המסמך הראשון הוא הסכם העברת 20% ממניות קבוצת פוסטר. השני הוא הסכם התרומה הקיים כיום עבור הבית הזה. על פי חוקי הירושה, הוא אמור להיות שייך לאביך, אך למר בארון פוסטר יש את הזכות לחלק את רכושו. אז, גברת פוסטר, את לא צריכה לדאוג לגבי מחלוקות כלשהן. כמו כן, כל הכספים, המניות והמזומנים בחשבונות הבנק של מר בארון פוסטר שייכים לך עכשיו. הוא אישית אישר אותם. גם אם לא תחתמי היום, אני יכול להעביר לך הכל. אני צריך להשלים את העבודה הזו עבור בארון פוסטר, אז אני מקווה שתשתפי פעולה, גברת פוסטר." כעורך דין ותיק, הוא יכול היה לראות שנטלי עדיין לא החליטה לרשת והבין את כל פעולותיו של בארון פוסטר. "בואו נחתום על זה עכשיו. גברת פוסטר, כדאי שתמלאי את משאלתו של מר בארון פוסטר. לפני שנפטר, הוא אמר שהדברים האלה היו חייבים לאמך ומגיע לך אותם." "בסדר." נטלי חתמה והחתימה במהירות כל עמוד. עד מהרה הסתיימו כל הפורמליות. "גברת פוסטר, תודה על שיתוף הפעולה שלך. המכתב הזה הוא ממר בארון פוסטר אלייך. אנא שמרי על עצמך וקבלי את תנחומי," אמר אבוט לפני שעזב במהירות. משימתו הושלמה. זה היה לפני יותר מעשר שנים כשהיה בשנות העשרים המוקדמות לחייו. אבוט רייט, עורך דין, הפך לשחקן מוביל בתחומו בזכות יכולתו. התהילה והזוהר הפתאומיים גרמו לו להתגאות, וגאווה הובילה לשאננות. הוא זלזל בתביעה ונגרר משמיים לגיהנום. הוא הפסיד תיק עבור ילד עשיר, והמכה הזו הרסה אותו. יום אחד, בארון פוסטר ניגש אליו וביקש את עזרתו בהכנת צוואה ואישורה. "בחור צעיר, למה נתת לתביעה הזו להפיל אותך? בשביל מי עבדת כל כך קשה כל השנים האלה?" אבוט הרים את עיניו אל האיש הזקן בעל הפנים הטובות ושאל, "מי אתה, אדוני?" בארון ענה, "הלקוח שלך לעתיד. יש לך את הביטחון לקחת את התיק?" אחרי שהפסיד בתביעה, אף אחד לא בא אליו יותר. זה גרם לאבוט לראות ניצוץ של תקווה. "בטח!" "הממ, נראה שיש עדיין תקווה בשבילך," אמר בארון. לאחר שאבוט סיים את כל המשימות עם בארון פוסטר, בארון הורה לו, "אני לא רוצה שתיתן את הסרטון הזה לנכדתי. שמור אותו בכספת שלך אם לעולם לא תצטרך אותו. באשר לדברים שאתה שומר עבורי, אני אשלם לך עליהם. בחור צעיר, אתה מצוין, אבל חסרה לך יציבות. לא משנה כמה גבוה תגיע בעתיד, אל תהיה יהיר. אתה תמיד חייב לחשוב על עצמך כדי להגיע לאן שאתה רוצה." במחשבה לאחור על העבר, אבוט היה אסיר תודה באמת לבארון על ההדרכה והעזרה שלו כשהיה במצוקה. לאחר שהסתיר הכל במשך יותר מעשור, המשימה סוף סוף הסתיימה. הדבר היחיד שלא ניתן לנטלי היה הפריט הסופי. במהלך השנים, המשכורת והאמון של בארון בו עלו על המשכורת הממוצעת שלו. אבוט היה אדם אסיר תודה.