יוסף וסטנלי נשענו קדימה וראו שדמותה הקטנה של קווינלין כבר נעלמה. אפילו החמוש לא שם לב, ורק כמה צופים מהצד בהו בחוסר אונים במתרחש, לא בטוחים מה בדיוק קרה. סטנלי ראה את קווינלין מתכופפת ומתפתלת במיומנות בין ההמון לעבר טינה והארייט. בבהלה, הוא אחז לפתע בזרועו של יוסף ואמר, "האם... טעיתי? היא פשוט חזרה." סטנלי הכיר היטב את הוריו - אבא שלו דאג רק לכסף ואמא שלו העדיפה את הארייט. מבחינת סטנלי, קווינלין הייתה סתם גחמה מאיזה זר. סטנלי לא חשב שקווינלין צריכה לקחת סיכון בשביל ה"משפחה" החדשה שלה. יוסף פנה לסטנלי, מעולם לא סיפר לו שקווינלין היא לא משפחה אלא זרים מוחלטים. אולם, כרגע, הייתה להם רק אפשרות אחת - לסמוך על קווינלין. יוסף האמין שהיא לא ילדה רגילה, המסוגלת להציל אותם מקבוצת פושעים נואשים. בקומת הקרקע, הילד הקטן שהוחזק כבן ערובה ילל בקול רם, מבטא את פחדו. השודד השיכור חש כאב ראש פועם וצעק בכעס, "תשתוק! שמעת אותי? או שאני אהרוג אותך עכשיו!" כשצמד את האקדח לראשו של הילד, הקהל נאנח בשקט. בינתיים, בכניסה לקניון, שוטרים שהחליטו סוף סוף לפעול לפי עצתה של קווינלין החלו להשתלב בהמון בבגדים אזרחיים. כשצפו במתרחש בדלפק, כולם נאנחו, מרוצים שלא ניסו להסתער קודם לכן. עם כל כך הרבה ילדים ואנשים מסביב, אפילו נפגע אחד היה מהווה תקרית גדולה. המבנה הלא שגרתי של הבניינים הקשה על הצבת צלפים, מה שסיבך את המשימה לתפוס את הפושע. הם לא יכלו לסמוך רק על קווינלין; הם היו צריכים להתגנב בין ההמון ולהתקרב אל הפושע. קווינלין התחמקה בין הצמחים והופיעה ליד טינה והארייט, שבכתה בשקט בזרועותיה של טינה. "מה את עושה פה?" טינה נאנחה, מופתעת. היא מצאה את עצמה במהרה בדילמה. היא כבר התקשתה לטפל בהארייט; עם נוכחותה של קווינלין, המצב של טינה רק החמיר. אבל קווינלין לא נתנה לטינה זמן לחשוב. היא משכה את זרועה של טינה הצידה, ואז חבטה במהירות בצווארה של הארייט. למרות גודלה הקטן, הייתה לה כוח רב, והארייט התעלפה מיד. טינה נבהלה וכמעט צרחה, אבל קווינלין כיסתה במהירות את פיה. ואז קווינלין הצביעה על גרם המדרגות של הקניון, וסימנה לטינה לברוח לשם עם הארייט. טינה, מזועזעת, מצאה את עצמה מסתכלת בעיניה של קווינלין. אחרי רגע, היא חשה רוגע מוזר שוטף אותה, והיא אחזה במהירות בהארייט בחוזקה ופנתה לעבר גרם המדרגות. היה לה מקום מסתור ולא יגלו אותה. אבל באמצע המדרגות, היא הבחינה שקווינלין לא עוקבת אחריה. כשהסתובבה לאחור, ראתה את קווינלין כורעת שם בשקט, צופה בה. פניה ועיניה של קווינלין עוררו תחושה עצומה של בדידות, כאילו מעולם לא קיוותה שמישהו ייקח אותה משם. היא פשוט תעמוד שם ותצפה באחרים עוזבים. טינה פתחה את פיה, ליבה קרא בשמה של היילי, אבל קווינלין רק הניעה בראשה, ודחקה בטינה לעזוב במהירות. "לא, בואי נלך ביחד." טינה רצתה לומר את זה, אבל כשירדה להסתכל על הארייט בזרועותיה, הפחד שלה מלאבד את הארייט השתלט עליה. היא רק יכלה להעיף מבט עמוק בקווינלין לפני שפנתה משם כדי לעזוב. סטנלי, שצפה בכל מה שקרה מהקומה השנייה, חרק שיניים, עיניו אדומות. הוא חש חסר אונים ונגעל מאדישותה של אמו. כשחזר להסתכל על קווינלין, זה כבר לא היה סתם סקרנות אלא דאגה אמיתית. קווינלין צפתה בשתיים נכנסות בבטחה למעבר לפני שהסיטה את מבטה. היא האמינה בתוקף ששום דבר לא מגיע בחינם. מכיוון שסטנלי קנה לה מחשב ופינק אותה בגלידה, היא חשה צורך לגמול לו. מתיו אמר פעם, "כשיש יותר מדי אנשים רעים, עשיית מעשים טובים היא הדרך היחידה להפוך לאדם טוב." היא לא רצתה להיות כמו אותם כפריים; היא שאפה להיות אדם טוב. אז היא חשה דחף להציל את האחרים. הילדים המוצפים רגשית המשיכו לבכות, מה שהסיח את דעתו של הפושע אך גם הרגיז אותו. ידו על ההדק התהדקה, וורידים החלו לצוץ. קווינלין הבחינה בילד בן הערובה נאבק לנשום, עם שפתיים כחולות, והבינה שהזמן אוזל. אז היא השתלבה במהירות בתוך קבוצת הילדים. כשהפושע פנה להסתכל שוב על הכניסה לקניון, היא נשענה פנימה ומשכה את רגלו של הילד בן הערובה כלפי מטה. הפושע הופתע וסב לאחור, ושחרר את הילד. "מי לעזאזל..." הוא צעק בכעס, הסתובב והרים את האקדח באופן אינסטינקטיבי. קווינלין קיבלה מכה חזקה במצחה אך עמדה על שלה. כולם מסביב היו המומים, בקושי מעזים לנשום, מחשש שהשודד יאבד שליטה ויתחיל לירות. ירי בשוגג יכול לקרות ברגע ואנשים רגילים היו קורסים תחת איום כזה. אבל קווינלין לא בכתה; במקום זאת, היא הרימה את ידיה לאט בתנועת כניעה. מבטה העמוק והרגוע הדהים לרגע את השודד. סוף סוף הקלה עליו העובדה שמישהו שקט, הוא הרים אותה בלי לחשוב, ובחר בה כבת הערובה החדשה שלו. לא יוסף למעלה ולא השוטרים הסמוכים ציפו שהדברים יתנהלו כל כך בצורה חלקה. המשטרה חשה סתירה פנימית כשנודע להם שבת הערובה קווינלין היא אותה ילדה שסיפקה אסטרטגיות. אף אחד מהם לא ציפה שהתכנית של הילדה תצא לפועל. עכשיו שהדברים הגיעו לכך, הם רק יכלו להסתגל ולשתף פעולה לפי הצורך. לאחר שקווינלין נלקחה כבת ערובה, היא סוף סוף ראתה היכן השוטרים ממוקמים. אבל הם היו רחוקים מדי; הם יצטרכו להתקרב כדי לבצע את המהלך שלהם. לעת עתה, תפקידה היה רק לשמש כאביזר. אבל בדיוק כשקציני המשטרה התקרבו, הטלפון של השודד צלצל לפתע. הרינגטון הפתאומי שבר את השקט, וגרם לכולם לקפוא. השודד נראה כמזהה את המתקשר והתרגש. הוא השליך את קווינלין הצידה ובזמן שכיוון את האקדח לעברה, הושיט יד לטלפון שלו. "שלום, מותק, זאת את? להיפרד? לא, אני לא רוצה להיפרד. אמרת שאת רוצה הרבה תכשיטים, נכון? אני מכין אותם עכשיו. תשכחי ממעט; אני אתן לך מה שתרצי ואציע לך נישואים היום. מותק? שלום, שלום!" כשהשודד המשיך לצעוק, השיחה הסתיימה בפתאומיות, והציתה את רגשותיו. פתאום, זלגו דמעות על פניו כשהוא צעק, "שקרנים! כולכם שקרנים!" עם זאת, הוא השתולל, הרים את האקדח כדי לירות על כל הסובבים. בדיוק כשעמד ללחוץ על ההדק, קווינלין זינקה עליו.