המשרת דחף את הדלת ונפתחה בחריקה. "מיס אנדרסון, כאן תשהו מעתה ואילך." הצחנה הכתה בנואל אנדרסון כמו אגרוף בבטן. לח, מעופש ומרקיב - האוויר היה סמיך בריקבון, מתגלגל בגלים, כמעט וחונק אותה. החדר עצמו היה אסון - מחסן נטוש שנדחק לפינה המרוחקת והקודרת ביותר של אחוזת אנדרסון. הוא היה חשוך וחסר חיים לחלוטין, כאילו אפילו אור השמש החליט שזה לא שווה את המאמץ. נואל עמדה בשקט ליד המשרת. היא הייתה קטנה, כמעט עדינה, אבל עיניה הבהירות והצלולות נצצו באינטליגנציה ונחישות שקטה. תווי פניה היו דמויי בובה להפליא: אף גבוה, שפתיים מעט הפוכות ופנים כה מושלמות שנראו לא מציאותיות. עם זאת, כשמבטה סקר את החדר הקטן והעלוב, היא לא היססה. במקום זאת, היא פנתה אל המשרת בחיוך קורן, חם מספיק כדי להאיר אפילו את המרחב האומלל הזה. "הבנתי. תודה," היא אמרה, קולה רך וחלק כדבש, כאילו לא הראו לה זה עתה מה שהיה בעצם ארון מטאטאים משודרג. החיוך הזה - הוא יכול היה להמיס אבן. חזהו של המשרת התכווץ. 'איזו ילדה מתוקה ואדיבה... אבל איזה חבל.' נואל חזרה בדיוק בזמן הגרוע ביותר, ושברה את השלום השברירי שאנדרסון בילו שנים בניסיון נואש לשמור עליו. נואל אנדרסון - היורשת האמיתית של הון אנדרסון - לא בדיוק קיבלה קבלת פנים חמה. טעות בבית חולים לפני שנים שללה ממנה את מקומה הראוי במשפחה. במקום זאת, האנדרסונים שפכו את אהבתם ודאגתם לילדה אחרת, לאה אנדרסון, שהם האמינו שהיא בתם כל הזמן הזה. אבל לגורל היה חוש הומור מעוות, והופעתה הפתאומית של נואל שלחה גלי הלם ברחבי הבית. עבור האנדרסונים, חזרתה לא הייתה איחוד שמח; זה היה אסון. לאה, הרוסה מהאמת, התמוטטה וכעת היא בבית החולים. המשפחה הייתה קרועה בין שתי בנות - אחת, הילדה הביולוגית שהם מעולם לא הכירו, והשנייה, בת מאומצת שהייתה הכל בשבילם. זה אפילו לא היה תחרות. הם צידדו בלאה, נאחזו בה והאשימו את נואל בהכל. המשרת עדיין זכר את הזעם בקולו של דיימון אנדרסון, היורש הרביעי של המשפחה, כשהוא כמעט הרעיד את הקירות בזעמו: "למה לעזאזל היא חזרה? אם היא רק הייתה נשארת רחוקה, לאה לא הייתה בבלגן הזה! ואם משהו יקרה ללאה, אני נשבע באלוהים, אני אגרום לה לשלם על זה!" המשרת התעורר חזרה להווה, וחייך חיוך קטן. "מיס, אני אשאיר אותך להתמקם. תקראי לי אם את צריכה משהו." "תודה," ענתה נואל במתיקות, הטון שלה עליז כתמיד. ברגע שהמשרת הלך, נואל נכנסה לחדר וסגרה בשקט את הדלת מאחוריה. היא סרקה את החדר, וודאה שהיא לבד, לפני שהרימה יד ללחוץ על הכפתור הקטן על התליון של שרשרת הפלטינה שלה. הופיע זוהר כחול חלש, וקול גברי רגוע, כמעט עליז, נשמע. "בוקר טוב, נואל. מזל טוב על שמצאת את המשפחה הביולוגית שלך. "מעתה ואילך, תחיי איתם ועם חמשת האחים הגדולים שלך. משימה הופעלה: השגת האמון והאהבה שלהם. מועד אחרון: שישה חודשים." "הבנתי," היא מלמרה. לפני שהספיקה לקחת נשימה נוספת, הדלת נפתחה בפתאומיות בחבטה מחרישת אוזניים. נכנס גבר גבוה, נוכחותו מרשימה והבעתו מלאה בבוז. הוא היה ללא ספק נאה, עם תווי פנים חדים וחיוך זחוח שהדיף יהירות. הוא נשען באדישות על משקוף הדלת, והביט בה במבט של מישהו שבודק צעצוע שבור. "אז, נואל," הוא משך, קולו חד וחודר, "איך את אוהבת את המכלאה החדשה שלך? נוח לך מספיק?" זה היה אלי אנדרסון, אחיה החמישי. ואם מישהו במשפחה הזו רצה שהיא תלך, זה היה הוא. נואל הניחה לעיניה להתעכב על אחיה, אלי - הגבוה, הבולט, עם אווירת השחצנות המרגיזה הזו. היא בחנה אותו לרגע לפני שפרצה בחיוך בהיר ומנטרל. "זה לא רע! בכנות, גרתי במקומות גרועים בהרבה. בהשוואה לאלה, זה בעצם הריץ." מחשבותיה נדדו לתקופתה כשכירת חרב - במיוחד אותה משימה שבה בילתה שבוע שלם לבדה ביער הגשם. בלי מיטה, בלי שמיכה. רק מטח בלתי פוסק של יתושים, נחשים ארסיים וטורף רעב מדי פעם שאורב בצללים. אלי השמיע צחוק חד וחסר הומור. "כן, בסדר." מבחינתו, מילותיה היו רק ניסיון פתטי לשמור על פנים. 'מי לא ירגיש עצבני אם יזרקו אותו לחדר אחסון כל כך קודר שאפילו הצוות לא ישתמש בו?' הוא חשב. ידיו שלובות, הוא נשען על משקוף הדלת, וזוויות פיו התעוותו לחיוך לעגני. "בואי נבהיר משהו," הוא אמר, הטון שלו מטפטף בוז. "יש לי רק אחות אחת - לאה. את? את סתם זרה שבמקרה חולקת איתנו את ה-DNA שלנו. אל תתני לעצמך לחשוב שאני אי פעם אתייחס אלייך כמו שאני מתייחס אליה." "אה?" נואל הטתה את ראשה, הבעתה תמימה ופעורת עיניים. "למה לא, אלי? אתה יכול להתייחס אליי כמו ללאה. אני מתכוונת, אני גם אחותך." אלי מצמץ לעברה, המום לרגע מחוצפתה, לפני שהשמיע נביחה חדה של צחוק. "יש לך קצת חוצפה ארורה. מה גורם לך לחשוב שמגיע לך את זה? את חושבת שאת ברמה של לאה? תתעוררי." "כמובן שמגיע לי את זה," אמרה נואל, הטון שלה קליל אך נחרץ, כאילו היא מציינת עובדה ברורה. "אני אחותך." הצחוק של אלי הפעם היה קשה יותר, כמעט נהמה. "אחות? אל תעשי לי בחילה." עבור אלי, לאה הייתה האחות היחידה שחשובה - חכמה, אדיבה, אלגנטית, כל מה שאנדרסון ראוי צריך להיות. נואל? היא לא הייתה יותר מאשר תועה חסרת בושה, ילדה שנשרה מבית הספר וברחה עם איזה לוזר. 'היא באמת חושבת שאני אי פעם אטען אותה בציבור? היא תהיה מבוכה ארורה,' הוא חשב. האוויר ביניהם הרגיש כבד, מתוח. אלי לא יכל לסבול עוד שנייה אחת באותו חדר איתה. בתנועת ראש מתוסכלת, הוא הסתובב על עקביו כדי לעזוב. "חכה, אלי!" קולה של נואל עצר אותו באמצע הצעד. "יש עליך עכביש!" "מה?!" אלי קפא, כל גופו נעשה נוקשה. קולו עלה בכמה אוקטבות כשהוא הניף את ראשו בבהלה. "איפה?! תורידי אותו ממני!" עיניו התרחבו באימה כשהבחין בסיוט בעל שמונה רגליים מטפס על חולצתו לכיוון צווארו. קור הרוח שלו התנפץ כשהוא השמיע צעקה מלאה. "אה! תורידי אותו ממני! תורידי אותו!" לפני שהוא יכל לאבד את זה לגמרי, נואל התקדמה, ידה זינקה החוצה כדי לתפוס את העכביש במהירות שהשאירה את אלי פעור פה. "תפסתי!" היא צייצה, והרימה את העכביש המתפתל כדי שיראה אותו. חיוכה התרחב כשהיא הקניטה, "וואו, אלי, אתה מפחד מעכבישים? זה די חמוד." אלי בהה בה כאילו צמח לה ראש שני. "את משוגעת? תפסת אותו בידיים חשופות? אם הוא ינשך אותך, אפילו אל תחשבי להאשים אותי!" נואל צחקה, ונופפה באדישות בעכביש כאילו היה צעצוע. "הבחור הקטן הזה? לגמרי לא מזיק. היית צריך לראות את אלה שביער הגשם. חלקם היו גדולים כמו הפנים שלי." "ישו הנוצרי, תפסיקי לדבר! פשוט תפטרי ממנו!" אלי כמעט צעק, פניו חיוורות וקולו נגוע ביאוש. "בסדר, בסדר," אמרה נואל בכתף, היא השליכה את העכביש על הקרקע ודרכה עליו במעיכה נחרצת. אלי בהה בה, המום לחלוטין. 'מה לעזאזל לא בסדר עם הילדה הזו? רוב הנשים היו צורחות רצח למראה עכביש, אבל היא? היא פשוט תפסה אותו כאילו היה צעצוע ארור.' וכשהוא העליב אותה? היא לא נסוגה - היא פשוט המשיכה לחייך. לפני שהוא יכל לעבד את המערבולת שהייתה נואל, נהמה חזקה שברה את הדממה. נואל שפשפה את בטנה במבוכה, כתפיה נשמטו כשהיא הביטה בו. "אלי," היא אמרה, קולה קטן ופתטי, "אני גוועת ברעב." ברגע שאלי ראה את נואל, לבו החל לפעום בחזהו. בלי לחשוב, הוא פלט, "חכי שנייה, אני אביא לך משהו לאכול!" היא הנהנה, כולה מתוקה ותמימה, אבל אלי לא יכל להיפטר מההרגשה שמשהו לא בסדר. בלי מחשבה נוספת, הוא הסתובב וברח, ושכח לגמרי מהאוכל שהבטיח לה להביא. ***** היום שבו נואל חזרה הביתה היה גם היום שבו לאה השתחררה מבית החולים. בזמן ששאר המשפחה הלכו לאסוף אותה, אלי נשאר מאחור כדי להשגיח על נואל. ברגע שהוא ווידא שנואל התמקמה, אלי יצא לבית החולים בחיפזון. הוא כמעט הגיע לחדרה של לאה כששמע את קולה, מלא רגש, כשהיא דיברה. "אמא, אבא, אחים... נמאס לי מהמשפחה הזו. בבקשה, תפסיקו להיות נחמדים אליי או שנואל תתחרפן." המילים פגעו קשה. קימברלי, אמם, נשמעה מרוסקת. "לאה, אל תדברי ככה. את תמיד תהיי הבת שלי!" קולו של אחיה הגדול, אדריאל, היה קר וחד. "לאה, מבחינתי, את האחות היחידה שתהיה לי אי פעם." בנט, האח השני, פשוט צחק על זה. "אל תדאגי, לאה. כשיגיע הזמן הנכון, אני אמצא מישהו שיטפל בכלבה המשוגעת הזו בשבילך." צ'רלי, האח השלישי, התערב בקול רגוע אך נחרץ. "בנט, תרגע. היא באמת שווה את כל הדרמה הזו? אנחנו פשוט מנתקים אותה, והיא תקבל את הרמז ותלך." דיימון, האח הרביעי, רתח מזעם. "מה, אז אנחנו פשוט נותנים לה לחמוק מזה? הכלבה הקטנה הזו הכניסה את לאה לבית החולים - היא תשלם על זה." "די!" אביהם, וינסנט, נבח, והכל השתתק מיד. אז, בטון סמכותי, הוא הוסיף, "למעשה, זה מסתדר די טוב. היה לנו את העסקה עם משפחת סוייר, אתם זוכרים? היינו אמורים לחתן את לאה עם היורש הצעיר שלהם, ניקולס. "היא לא רצתה אותו כי היא חשבה שהוא שחקן, נכון? בסדר, תנו לנואל להתחתן איתו במקום."