נואל לחצה על הפעל, וההקלטה החלה להתנגן לאט. קולה של ליאה נשמע צלול וברור. "נואל, אני ממש מצטערת." "אה? על מה?" ענתה נואל, מבולבלת. "לא ציפיתי שאלי יהיה כל כך אכזרי, וישים אותך במחסן," קולה של ליאה היה מלא חרטה. "את היורשת האמיתית של משפחת אנדרסון. החדר הזה צריך להיות שלך, לא שלי." "באמת? טוב, אם זה המצב, למה שלא פשוט נחליף חדרים? אני אקח את זה, ואת יכולה לקחת את המחסן." "בסדר, רק תזכירי לי בארוחת הערב הערב, ואני אדבר עם אמא ואבא על זה." "למה אני צריכה להזכיר לך?" "יש לי זיכרון נורא, אז אני עלולה לשכוח." "אוקיי, בסדר." כשנגמרה ההקלטה, מתח מוזר השתרר באוויר. ליאה, שישבה ליד השולחן, קפוצת את אגרופיה מתחת לשולחן, ומקללת את עצמה, 'לעזאזל, נואל. היא הקליטה אותי בסתר! היא הרבה יותר ערמומית ממה שחשבתי!' "אתם רואים? ליאה אמרה שהחדר הזה צריך להיות שלי," אמרה נואל, והניחה את הטלפון שלה בצורה אגבית, ובוחנת את הבשר על השולחן כאילו כלום לא קרה. בני משפחת אנדרסון החליפו מבטים, כולם מנסים להבין את ההקלטה. 'מה לעזאזל אנחנו אמורים להבין מזה?' אלי לקח נשימה עמוקה וניגש לנואל, צעדיו יציבים ורגועים. בלי לומר מילה, הוא טפח קלות - אך בחוזקה - על ראשה. "אאוץ'!" צעקה נואל, עיניה מורמות כדי לפגוש את שלו. "אלי, על מה זה היה?" אלי נראה כאילו הוא עומד להתפרץ, אבל היה ניצוץ של הקלה בעיניו. הוא הניע את ראשו בתסכול. "את כזאת אידיוטית! ליאה רק ניסתה להיות מנומסת, ואת באמת לקחת את זה ברצינות?" הוא הבין מזמן שנואל לא בדיוק חושבת כמו כולם, אבל הוא לא ציפה שהיא תהיה כל כך חסרת מושג לגבי אינטראקציות חברתיות בסיסיות. "מנומסת?" נואל מצמצה, מבולבלת לחלוטין. היא פנתה לליאה, פניה ריקות. "ליאה, רק ניסית להיות מנומסת?" עכשיו הלחץ היה על ליאה. היא בדיוק גרמה לנואל להיראות כמו בריונית, אבל עכשיו המילים שלה עצמה היו תחת אש. אם היא הודתה שהכל היה רק נימוס, היא הייתה נראית לגמרי לא כנה. 'מה לעזאזל אני אומרת עכשיו?' ליאה קיללה בשקט. 'לעזאזל, נואל! את באמת הקלטת את השיחה הזאת? כלבה חמקמקה שכזאת!' כשליאה שתקה, דיימון לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא נזף בנואל. "ליאה הייתה לגמרי כנה! אבל את? איך יכולת פשוט להסכים לזה בלי לחשוב בכלל?" "אה?" נואל הטתה את ראשה, מבולבלת בבירור. "אבל היא הסכימה גם..." "את חושבת שליאה פשוט תסכים בלי סיבה? את לגמרי מנצלת אותה!" המילים של דיימון גרמו לנואל להרגיש יותר ויותר לכודה. "לא עשיתי!" נואל התמרמרה, והשליכה לליאה מבט מתוסכל. "ליאה, אם לא רצית, למה לא פשוט אמרת? לא הייתי דוחפת את זה! אבל עכשיו את גורמת לזה להישמע כאילו עשיתי משהו לא בסדר!" ליאה הייתה כל כך המומה שהיא אפילו לא הצליחה להגיב, מוחה צועק, 'מישהו יכול פשוט לסתום לה את הפה כבר?' "בסדר, מספיק," התערב אדריאל, ונכנס כדי לשבור את הבלאגן. הוא פנה לנואל ואמר, "יש חבורה של חדרים ריקים למעלה. תבחרי איזה שאת אוהבת." "בסדר," מלמלה נואל, עדיין נראית כועסת. פתאום, חתיכת בוק צ'וי נחתה בצלחת שלה. היא מצמצה ופנתה לראות את אלי יושב לידה. הבעתו הייתה רצינית, אבל קולו היה מהול בדאגה קלה. "תפסיקי לאכול רק בשר. את צריכה גם קצת ירקות." אלי שם לב שהיא לא נגעה באף ירק מאז שהתיישבה, רק בשר אחרי בשר. נואל בהתה בזעם בירקות בקערה שלה, תסכולה גובר. היא הרגישה מקופחת - כאילו היא אפילו לא יכולה ליהנות מהאוכל שלה. בכעס, היא דחפה את הבוק צ'וי בחזרה לצלחת של אלי ופטרה, "לא אוכלת את זה." עיניו של אלי התרחבו בחוסר אמון. 'באמת יש לה את החוצפה לתת לי יחס?' ***** אחרי ארוחת הערב, נואל הלכה לבחור חדר, ואלי עקב אחריה בשקט. כשחזר על הסצנה בשולחן במוחו, הוא לא יכול היה שלא להרגיש קצת עצבני. הוא ידע שליאה לא ניסתה להקשות על נואל, אבל בלי ההקלטה הזאת, נואל הייתה נתקעת עם המוניטין של בריונות כלפי ליאה. החיים בבית אנדרסון היו הופכים לסיוט בשבילה. לפחות ההקלטה הצילה אותה. אלי לא יכול היה שלא להרגיש סקרן. 'נואל נראית כל כך חסרת מושג רוב הזמן, אז איך לעזאזל היא בכלל חשבה להקליט את השיחה?' "נואל." קולו של אלי הדהד במסדרון, מהול ברמז של סקרנות. נואל הציצה בראשה מאחורי הדלת החצי פתוחה, עיניה הגדולות מצמצות בבלבול. "אלי, מה קורה?" אלי נעץ בה מבט וישר לעניין. "כשדיברת עם ליאה, מה גרם לך פתאום להחליט להקליט את השיחה?" נואל משכה בכתפיה באדישות וענתה בלי לחשוב פעמיים, "אה, זה רק האינסטינקט המקצועי שלי. אני מתכוונת, להקליט דברים זה פשוט יותר בטוח, את יודעת?" "אינסטינקט מקצועי?" אלי מצמץ, מופתע. הוא לא יכול היה שלא ללחוץ עוד, "למה את מתכוונת ב'אינסטינקט מקצועי'?" נואל חייכה חיוך בהיר, לא מהססת כלל לגבי עברה. "אה, פעם הייתי סוכנת. אז, זה די טבע שני עד עכשיו." בלי לחכות שאלי יגיב, היא חזרה לחיפוש החדרים שלה, מטיילת באדישות בין החדרים הריקים. אלי עמד קפוא, כאילו האוויר סביבו התעבה לפתע. פניו החווירו כשצפה בנואל מדלגת מחדר לחדר. תחושת שקיעה התפשטה בו. 'זה אסון. לא רק שהיא מפוזרת, אלא שהיא עלולה להיות הוזה!' 'אולי...' הוא חשב, 'אולי אני פשוט צריך לקחת אותה לפסיכיאטר מחר. זה לא נורמלי...'