צוות העובדים של משפחת אנדרסון היו יעילים בצורה מרשימה. ברגע שנואל בחרה את חדרה, הם מיד ניגשו לעבודה - ניקוי, סידור המיטה והכנת כל הדברים החיוניים שלה בחדר שבחרה. עד השעה 9 בערב, הכל היה מוכן. אחרי מקלחת מהירה, נואל התמקמה במיטה הרכה והחדשה וחייגה לניקולס. היא חיכתה, אבל שום דבר לא קרה. השיחה לא עברה, ולא עבר זמן רב והיא נותקה בגלל פסק זמן. נואל בהתה בטלפון שלה, מעט מקומטת, ראשה נוטה בבלבול. זה לא הגיוני. 'רק 9 בערב,' היא חשבה. 'ניק לא אמור להיות ישן כל כך מוקדם. אולי הוא לא שמע את זה.' היא חייגה שוב, אבל אותו הדבר קרה - השיחה נותקה בגלל פסק זמן. נואל בהתה במסך, שותקת. רוב האנשים היו חושבים שאם מישהו לא עונה פעמיים, הוא כנראה עסוק ופשוט יחכה קצת לפני שיחזור. אחרים אולי תוהים אם האדם השני נמנע מהם ויהססו לפני שיחזרו שוב. אבל נואל לא הייתה כמו רוב האנשים. היא הייתה עקשנית, בלתי פוסקת, ולא הייתה עוצרת עד שהיא מקבלת את מה שהיא רוצה. אז, אם הוא לא עונה, היא פשוט תמשיך להתקשר. היא האמינה שאין סיכוי שהוא יתעלם ממנה לנצח. היא חייגה שוב. שוב נותקה. אבל היא לא עצרה - היא חייגה שוב. עדיין אין תשובה. בלי להסס, היא התקשרה שוב. אחרי עשרות ניסיונות, בדיוק כשנואל עמדה ללחוץ על מספר שיחה 99, ניקולס סוף סוף ענה. "הלו?" קולו הגיע עמוק וחלק, קצת צרוד כאילו סיים זה עתה משהו מאומץ פיזית. "ניק!" לשמוע את קולו גרם לפניי של נואל להאיר. "סוף סוף! ענית!" ניקולס השמיע צחוק נמוך, עדיין קצת חסר נשימה. "אני נשבע, את צרת צרורות קטנה... אם לא הייתי עונה, באמת תכננת להתקשר אליי שוב ושוב כמו איזו פסיכית?" ניקולס סיים זה עתה את הסיבוב הראשון שלו בציד. במהלך האירוע, הטלפון שלו היה על שקט, אז הוא אפילו לא שם לב לשיחות. כשהציד הסתיים והוא סוף סוף בדק את הטלפון שלו, הוא כמעט קיבל התקף לב כשראה את עשרות השיחות שלא נענו. "כן!" קולה של נואל צלצל, בהיר ושובב. "ידעתי שבסוף תענה!" 'האם אני היחיד שחושב על זה, או שיש לה קצת שיגעון?' הוא חשב. ניקולס צחקק, ואז התגרה, "את רק הולכת להמשיך להתקשר אליי ולא לעשות שום דבר אחר?" "בטח שלא, ניק, אתה כזה אידיוט," ענתה נואל, בטון שובב. היא המשיכה, ונשמעה רצינית בצורה מוזרה, "לטלפון שלי יש דבר כזה חיוג אוטומטי. אני יכולה פשוט להגדיר אותו לחייג ולהשאיר אותו, ועדיין להספיק לעשות דברים אחרים." ניקולס עצר לרגע. 'נו טוב. נראה שלראש הקטן הזה יש קצת שכל אחרי הכל.' הוא נשם נשימה עמוקה ושאל, "למה את לא ישנה בשעה הזאת? מה קורה עם השיחה?" "משעמם לי," ענתה נואל באדישות. היא התהפכה על המיטה, רגליה בועטות בעצלתיים באוויר. "ניק, מה אתה עושה עכשיו?" "צייד." "צייד?!" נואל קפצה בהתרגשות. "ניק, אפשר לבוא? אני רוצה לצוד גם!" "את?" ניקולס צחק צחוק נמוך ומשועשע. "בטח, למה לא?" הוא נתן תגובה סתמית, אבל אז הוסיף, "אבל את בכלל יודעת איך—" לפני שהוא הספיק לסיים, נואל קטעה אותו, כמעט מקפצת. "אני באה למצוא אותך עכשיו!" ובזה, הטלפון נותק בטריקה חדה. ניקולס בהה בטלפון שלו, ממצמץ. 'רגע, האם בכלל אמרתי לה איפה אני? הראש הקטן הזה.' הוא לא מיהר להתקשר אליה בחזרה. במקום זאת, הוא היה סקרן לראות כמה זמן ייקח לה להבין שהיא לא ביקשה את הכתובת. דקות חלפו, אבל עדיין לא היו שיחות. 'אז היא באמת לא הבינה שהיא שכחה לבקש את הכתובת? איך לעזאזל היא מתכננת להגיע לכאן?' ניקולס חשב, מעט עצבני. בדיוק כשניקולס עמד לחייג למספר שלה, קול קרא, מוציא אותו ממחשבותיו. "ניקולס, מה קורה?" הוא הסתובב וראה את החבר הכי טוב שלו, אוסקר ווקר, ואת דקלן טרנר. אוסקר היה הרועש, החברותי, בעוד שדקלן היה שקט ומאופק. מאחוריהם היו שתי נשים - אופליה ווקר וסלסט ריד. אופליה הייתה אחותו הצעירה של אוסקר, וסלסט הייתה החברה הכי טובה שלה. הערב, החמישה היו משתפים פעולה למשחק "צייד". ה"מטרות" לא היו חיות, אלא אנשים. זה לא היה משחק קטלני - רק משחק יריות עם רובי דמה. הכדורים לא היו פוגעים באף אחד, אבל הם היו מסמנים אותם. כל מי שנפגע יצא. לקבוצות יכולים להיות בין חמישה לשמונה אנשים, ובדרך כלל היו ארבע או חמש קבוצות בו זמנית. הקבוצה האחרונה שעומדת מנצחת. "אני בטלפון," ענה ניקולס באדישות, עיניו עדיין נעוצות במסך השחור של הטלפון שלו, שקוע במחשבות. 'ברצינות, איפה הראש הקטן הזה? למה היא עדיין לא התקשרה?' הוא חשב, קצת מעוצבן. אוסקר, שתמיד היה רכלן, שם לב שניקולס מחכה למשהו, בבירור מצפה לשיחה. הוא נשען פנימה עם חיוך זדוני ושאל, "אז, זה נכון? שמעתי שמישהו ראה אותך בחוץ עם בחורה סופר חמודה במסעדה היום. מה העניין? כבר החלפת חברה שוב?" סלסט, שעמדה ליד אופליה, קפאה. אופליה מיד נזפה באחיה בשובבות. "אוסקר, תפסיק להיות אידיוט. ניקולס רק משחק את הפלייבוי בשביל המופע. אין לו חברה." כשדיברה, היא נתנה לסלסט דחיפה, דוחפת אותה לעבר ניקולס בחיוך שובב. "ניקולס, אם אתה צריך מישהי להעמיד פנים איתה, למה לא לבחור מישהי שמכירה את העניין? יש לי בדיוק את הבחורה בשבילך - היא תשחק בצורה מושלמת." "אופליה, ברצינות, תפסיקי להשתעשע." סלסט, שפניה סמוקות ממבוכה, רצה במהירות בחזרה לצדה של אופליה. אבל היא לא יכלה שלא להעיף מבט ביישני בניקולס. עיניה נצצו בתערובת של הערצה ותקווה. אופליה הבזיקה חיוך גדול. "מה? אני לא משתעשעת. סלסט הרבה יותר טובה מכל הבנות האחרות האלה. ניקולס, ברצינות, היא מושלמת בשבילך." "אנחנו כאן כדי לשחק משחק או לקבוע דייטים עיוורים?" אוסקר התגרה. "היי, אופליה, מה דעתך לקבוע לי עם מישהי?" אופליה גלגלה את עיניה. "אתה? מי יעז לקבוע לך עם מישהו? אתה הפלייבוי האולטימטיבי." אז, היא פנתה בחזרה לניקולס בחיוך שובב. "מה אתה חושב, ניקולס? מה דעתך לתת לסלסט ניסיון?" ניקולס עמד שם, נראה מגניב ללא מאמץ עם חצי החיוך הרגיל שלו, שפתיו צמודות זו לזו, בבירור לא מראה שום עניין בתגובה. מבטה המלא תקווה של סלסט דעך לאט כשהיא הבינה שהוא לא הולך לנשוך. בדיוק כשאופליה עמדה לדחוף שוב עבור החברה הכי טובה שלה, הטלפון של ניקולס צלצל שוב. הפעם, הוא ענה מיד. "הלו?" "ניק..." קול רך, כמעט זועף הגיע, וניקולס אפילו לא היה צריך לנחש מי זה.