"מוזרות? אתה קורא לי פריקית?" נואל עיוותה את פניה, נראתה בבירור נרגזת. "נה, אני סתם מחמיא לך," ניקולס אמר בעצלתיים, הניף חיוך קטן כשהניח יד על מותניה הזעירות והזיז אותה בעדינות מחיקו. אבל ברגע שנוצר ביניהם קצת מרחק, נואל החליקה מיד בחזרה פנימה, כרכה את זרועותיה החיוורות סביב צווארו. עיניה נצצו כששאלה, "אז, נחת? מתי מתחילים?" ניקולס הופתע. 'למה לעזאזל היא כל כך אובססיבית לגבי זה?' הוא חשב לעצמו. "את באמת רוצה לשכב איתי?" הוא שאל, הרים את סנטרה בחיוך שובב, והסתכל עליה מלמעלה עם גבה מורמת. "ברור," נואל ענתה, לא מוטרדת. עיניה הפכו לחריצים קטנים, והיא העניקה לו חיוך ערמומי ומפתה. ניקולס לא האמין—היא הייתה כל כך תמימה, אבל כל כך ישירה. זה היה כאילו היא מעולם לא שמעה על נורמות חברתיות בכלל. 'איזה מין ילדות הייתה לה?' הוא תהה, קצת מבולבל. "את מתנהגת ככה עם כל בחור?" הוא שאל, עדיין מנסה להבין אותה. "למה אתה מתכוון?" נואל נשענה עוד יותר קרוב, גופה נצמד לשלו. "את יודעת, כאילו, כשאת פוגשת בחור ואת פשוט בפנים, מוכנה להסתבך?" ניקולס שאל, מרגיש קצת מובך. "לא!" נואל הנידה בראשה בלי היסוס. "אתה הבחור הראשון שגרם לי להרגיש ככה!" "אני? הראשון?" ניקולס צחקק. הוא שמע את השורה הזו בעבר, אבל הבוטות שלה הדהימה אותו. "למה אני?" "כי אתה רציני חתיך. אני בעניין שלך!" נואל אמרה, הביטחון שלה זורח דרכה. ניקולס נותר קצת חסר מילים. 'אז היא אחת מאלה שפשוט בעניין של מראה, הא?' הוא חשב. ***** אחרי שניקולס התעקש שוב ושוב שהוא לא יכול לשכב איתה, נואל סוף סוף ויתרה על הרעיון של דייט רומנטי איתו. כשצעדו החוצה מהחדר יד ביד, נואל עדיין נאחזה בידו כאילו פחדה לעזוב. בריאן ראה זאת מלמטה והופתע לחלוטין. ניקולס נראה מתוסכל וחסר אונים, בעוד לנואל היה מבט של אושר טהור על פניה. בריאן ניגש במהירות ושאל, "מר סוייר, מה קורה כאן?" ניקולס ירה בנואל מבט חסר אונים, ידה עדיין נעולה על זרועו, ופלט אנחת רווחה, חיוך קטן משך את שפתיו. "נראה שיש לי את הצרות הקטנה הזו תקועה לי עכשיו." "מה?" בריאן אמר, הלסת שלו כמעט פוגעת ברצפה. למען הבהירות, ניקולס הזמין את מרים לביצועים הקטנים האלה, בתקווה להפחיד את הגברת הצעירה של משפחת אנדרסון. אבל עכשיו, לא רק שהיא לא נבהלה, היא כמעט דבוקה אליו. ניקולס הציץ בשעונו ואז פנה לנואל בנימה רכה, כמעט שובבה. "נהיה מאוחר, מה דעתך שנאכל משהו?" "נשמע טוב!" נואל אמרה, קולה בהיר ונרגש. "מה בא לך לאכול?" "כל דבר עם בשר!" היא ענתה מיד, ולא הראתה בושה לגבי ההעדפות שלה. ניקולס פנה אז לבריאן ונתן פקודה אגבית. "קח אותנו למקום הקבוע שלי." "הבנתי," בריאן ענה, תמיד מקצועי. ברגע שהגיעו למכונית, נואל הצמידה את פניה לחלון, צופה בשקיקה בנוף החולף, האנרגיה והאופטימיות שלה כמעט קורנות ממנה. ניקולס, בינתיים, הניח את סנטרו בידו, צופה בשקט בנערה שלצידו. לאחר שלמד על הרקע של נואל, הוא כבר ביקש מאנשיו לבדוק אותה. היא הופיעה בבית יתומים כשהייתה בת עשר, ככל הנראה בלי זיכרון מעברה. לאחר ששהתה שם שלוש שנים, היא נעלמה בלי להשאיר עקבות. מנהל בית היתומים חשד שהיא ברחה עם גבר, ומאז היא נעלמה לחלוטין. אנשיו לא הצליחו למצוא אפילו קצה חוט אחד. נואל הייתה תעלומה מוחלטת. משום מה, ניקולס מצא את עצמו שואל, "אז, מה עשית אחרי שעזבת את בית היתומים?" "המ?" נואל הסתובבה והצביעה על עצמה, קצת מבולבלת. "ניק, אתה מדבר אליי?" אבל הוא דחה את זה הצידה והנהן. "כן, אני שואל אותך." הוא ציפה שהיא תתחמק מהשאלה, אבל במקום זאת, היא ענתה עניינית, "אני עובדת." "עובדת?" הוא הרים גבה, הופתע. "איזה מין עבודה?" נואל נשרה מבית הספר כשהייתה בערך בת 13, ובכנות, הוא לא יכול היה שלא לתהות, 'איזה מין חברה חוקית הייתה בכלל מעסיקה אותה אז?' ברגע שהנושא עלה, עיניה של נואל נצצו, והיא קפצה אל ניקולס, קולה מלא התרגשות כשהחלה למנות את "קורות החיים המרשימים" שלה. "כשהייתי ילדה," היא החלה, "אף חברה אמיתית לא הסכימה להעסיק אותי, אז עבדתי כשומרת ראש של אנשים. אחר כך, עשיתי קצת עבודת מתנקש, עבדתי כשכירה, נהגתי במכוניות... לעזאזל, אפילו עשיתי קצת אומנות לאנשים. "אה, ולפני כמה שנים, היה שיר ענק בשם 'הצללים'—זאת הייתי אני! מכרתי אותו במחיר לא רע גם—4.5 אלף דולר!" ניקולס פשוט עמד שם, ממצמץ בחוסר אמון. 'מה?' בריאן קינגסטון, שישב במושב הנהג, היה המום באותה מידה. 'ברצינות?' הם לא קנו את זה, וחשבו שהדמיון של נואל היה ברמה אחרת. "אה? ניק, אתה בסדר? למה אתה כל כך שקט?" לאחר הפסקה ארוכה, נואל הבחינה שמשהו לא בסדר ונופפה בידה מול פניו, מנסה להוציא אותו מזה. אחרי מה שהרגיש כמו נצח, ניקולס סוף סוף תפס את ידה, נשם נשימה עמוקה, ואז שאל, הטון שלו פתאום הרבה יותר רציני, "אני צריך שתהיי כנה איתי." "ברור!" נואל הנהנה, פתאום נראתה רצינית בעצמה. ניקולס היסס לרגע, ואז שאל, "מתי התחילו לך... הסימפטומים האלה? כמה זמן זה נמשך?"