"מיס אנדרסון," אמר המזכיר בריאן קינגסטון, והוביל את נואל אל דלת. בדיוק כשעמד לדפוק, היא נפתחה לפתע. אבל במקום ניקולס החלקלק והקסום שכולם רכלו עליו, האדם שהופיע היה אישה צעירה. בגדיה היו קצת מבולגנים, שערה פרוע ונפל סביב כתפיה בגלים רפויים. "מר קינגסטון," אמרה האישה, והעיפה מבט שובב לעבר שניהם. "גברת קלארק," הגיב בריאן, בהנהון מנומס. אז הוא הביט בנואל, סקרן לראות איך היא תגיב לסצנה הבלתי צפויה הזו. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין מה בדיוק קרה מאחורי הדלת הזו. אבל מה שנואל עשתה אחר כך הפתיע את כולם. בלי להסס, היא בהתה במרים קלארק, לחייה סמוקות קלות, התכופפה ולחשה, "גברת, כדאי שתסדרי את זה. התחתונים שלך בחוץ." היא שמרה על קולה נמוך, אבל כולם שמעו אותה בבירור. בריאן ומרים היו חסרי מילים. היה ברור שלנואל יש דרך שונה לחלוטין לראות דברים. אחרי שתיקה קצרה ומביכה, מרים פרצה בצחוק. היא סידרה במהירות את בגדיה, טפחה על כתפה של נואל בחיוך שובב וחייכה בזדוניות. "את זיקוקין דינור קטן, הא?" בלי לחכות שנואל תגיד משהו בחזרה, היא הסתובבה ויצאה, מתנדנדת בירכיה. "מיס אנדרסון, מר סויר כנראה עדיין באמבטיה. בבקשה, תרגישי בנוח בפנים," אמר בריאן, והציע לה חיוך קטן ומנומס. "בסדר," ענתה נואל, ונכנסה לחדר. היא הסתובבה חזרה ושאלה, "מר קינגסטון, אתה לא נכנס?" "אני אשאיר אותך לזה." בריאן הנהן וסגר בעדינות את הדלת מאחוריו. החדר הגדול היה עכשיו ריק, חוץ מנואל. משועממת, היא התיישבה על קצה המיטה, והקישה באצבעותיה על המזרן בזמן שחיכתה שניקולס יופיע. כעבור כעשר דקות, דלת האמבטיה נפתחה בחריקה. גבר גבוה עטוף חלוק רחצה לבן יצא מהאדים, טיפות מים מחליקות על פניו המפוסלים. הם עקבו אחר עצמות הבריח שלו לפני שנעלמו מתחת לחלוק. היה משהו סקסי ללא מאמץ בו - עצלן ומגרה, מה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי לא לבהות. נואל לא יכלה להסיר את עיניה. 'הבחור הזה... פאקינג מהמם,' היא חשבה. בטח, האחים שלה ממשפחת אנדרסון היו נאים גם כן, אבל הבחור הזה? הוא היה בליגה אחרת לגמרי. בוהה בעיניה הרחבות והבלתי ממצמצות של נואל, שפתיו של ניקולס התעקמו לחיוך עצל. קולו, עמוק ומגנטי, היה בעל קסם רגוע מסוים. "אז, את הבת האמיתית של וינסנט אנדרסון, הא? נואל אנדרסון?" נואל התעוררה מחלומה והנהנה במהירות. "כן, זאת אני!" "ראית את מרים?" הוא שאל, והמשיך את השיחה. "אתה מדבר על הגברת שזה עתה סערה מהחדר שלך?" שאלה נואל, סקרנותה התעוררה. "כן, זאת..." "ראיתי אותה. היא מיהרה החוצה, כולה מבולגנת, אפילו לא טרחה לסדר את עצמה, אבל הצבעתי על זה בפניה!" אמרה נואל, ונשמעה רצינית לגמרי. "באמת?" ניקולס צחקק, אבל עיניו הראו ניצוץ של הפתעה. זו לא הייתה בדיוק התגובה שהוא ציפה לה. הוא צפה בה מקרוב יותר עכשיו, עניינו גדל בבירור. הוא עשה כמה צעדים לעברה ונשען פנימה, והעניק לה חיוך קל, כמעט שובב. "אז, מה את חושבת על כל זה?" "מה זאת אומרת, 'מה אני חושבת'?" נואל הטתה את ראשה, מבולבלת בבירור. ניקולס, שעמד ממש מולה, נשען פנימה בחן חלק וחסר מאמץ. פניו היו במרחק סנטימטרים ספורים משלה כשאמר באדישות, "כבר שכבתי איתה." "חכה, מה?!" עיניה של נואל התרחבו. ניקולס הרים גבה, מרוצה בבירור מהתגובה. "אז, מה דעתך על זה?" "אתה... שניכם..." נואל מצמצה בהלם, ואז שאלה בבוטות, "כבר עשיתם את זה באמצע היום, ואתה עדיין יכול לישון בלילה?" ניקולס היה חסר מילים לחלוטין. 'הבחורה הזו כל כך תמימה, זה כמעט כואב,' הוא חשב, והרגיש תערובת של חוסר אמון ושעשוע. הוא לקח נשימה עמוקה, והחליט בבירור על משהו. בלי שום אזהרה, הוא נשען פנימה, וריתק את נואל למיטה הרכה. נראה שהיא בקושי שמה לב לסכנה כשנעצה בו מבט, מרחף מעליה עכשיו. עיניה היו מלאות בבלבול. "למה אתה מעליי?" ניקולס הקרין אווירה רגועה ומפתה, גופו מתקרב לשלה. הוא דיבר לאט, קולו עבה בפיתוי. "מיס אנדרסון, נראה שאת לא יודעת הרבה על הדברים האלה. חשבתי שאראה לך כמה תענוגות שמבוגרים בלבד מבינים." אם זו הייתה כל אישה אחרת עם קצת אש, היא הייתה סוטרת לו ויוצאת. אם זו הייתה אישה רגישה יותר, היא כנראה הייתה בוכה עכשיו. אם זו הייתה אחת מהנשים שהיו בקיאות בדברים כאלה, הן לא היו בורחות או מתפרקות בדמעות, הן היו שקועות מדי ברגע. אבל נואל? היא לא הייתה אף אחת מאלה. ברגע ששמעה את המילים "תענוגות שמבוגרים בלבד מבינים", עיניה כמעט ניצוצו בהתרגשות. "חכה, זה מה שאני חושבת שזה? אתה מתכוון, כמו, לקיים יחסי מין?!" היא לא הבינה את כל הקטע של "לישון", אבל "מין" - כן, היא הייתה בעניין הזה. כשראה את המבט הנלהב על פניה של נואל, ניקולס לא יכול היה שלא למצמץ בחוסר אמון. 'המוח של הבחורה הזו נמצא על כוכב אחר.' במקור הוא התכוון להפחיד אותה עם זה, וחשב שהוא ישתמש בזה כדי לבטל את האירוסין עם משפחת אנדרסון. אבל עכשיו? הדברים בהחלט לא הסתדרו כמו שתכנן. "איך עושים את זה? יאללה, תזדרז!" אמרה נואל בלהיטות, ואז הפכה אותו לפתע וריתקה אותו למיטה. היא פישקה עליו, ידיה מושטות לעבר חלוק הרחצה שלו, ושאלה, רצינית לגמרי, "אנחנו צריכים להוריד קודם את הבגדים שלנו?" במהלך שמונה עשרה שנותיה, נואל התנסתה בהרבה דברים והצטיינה כמעט בכל אחד מהם. היא הגיעה לפסגה כמעט בכל תחום. אבל בגלל גילה, האיש המסתורי הכלוא בשרשרת שלה אסר עליה בתוקף כל דבר הקשור ל"מין". עכשיו שהיא בגירה, והתזמון לא יכול היה להיות טוב יותר, נואל החליטה לנצל את הרגע ולחוות את כל מה שנאמר לה להימנע ממנו עד עכשיו. ניקולס מעולם לא ציפה שהנערה הזו תהיה חסרת סבלנות יותר מכל גבר שפגש אי פעם. כשהוא נאחז בחלוק הרחצה שלו כאילו חייו תלויים בזה, הוא העניק חיוך סרקסטי ואמר, "את בכלל מבינה? הרגע היה לי מגע פיזי עם האישה הזו, ולא אכפת לך? זה לא מגעיל אותך?" "לא אכפת לי!" הגיבה נואל, פניה תמימות לחלוטין. "ובנוסף, הרגע התקלחת, אז אתה לא מלוכלך!" ניקולס קפא, מוחו ריק לחלוטין לשנייה. 'על מה הבחורה הזו מדברת?' עיניו התרחבו, והוא בהה בה בחוסר אמון מוחלט. הוא אפילו לא הצליח לגבש מחשבה קוהרנטית באותו רגע. 'המוח של הבחורה הזו עובד ברמה אחרת לגמרי. לגמרי לא צפוי,' הוא חשב. 'ו... איך לעזאזל היא כל כך חזקה?' ניקולס היה המום באמת להבין שהוא לא יכול להתגבר על הילדה הזעירה הזו שמעליו. כשהוא מרגיש שהוא על סף אובדן שליטה, הוא לקח נשימה עמוקה ואמר, קולו נמוך ומזהיר, "אם לא תפסיקי עכשיו, אני לא אלמד אותך את הדבר הזה יותר." הוא חשב שלילדה המוזרה הזו אין מושג על מה הוא מדבר. ואכן, ברגע שהמילים יצאו מפיו, נואל הפסיקה מיד. היא התמרמרה, מתוסכלת בבירור, ושאלה, "למה אני צריכה להפסיק? לא אמרת שאתה הולך ללמד אותי?" לבסוף השתחרר מאחיזתה, ניקולס הושיב אותה באדישות על המיטה, ודחה את שאלתה בנימה עצלה ואדישה. "אני עייף מקודם. לא יכול ללמד אותך עכשיו." "מה?" פניה של נואל נפלו מיד לאכזבה. "אז מתי תוכל ללמד אותי?" עכשיו ניקולס באמת התחיל להרגיש מותש. לנואל תמיד הייתה דרך חשיבה מוזרה ומרעננת. היא הייתה שונה לחלוטין מכולם. הוא הביט בנואל, שעדיין ישבה על ברכיו כאילו היא לגמרי בנוח. היא עדיין אחזה בחלוק הרחצה שלו, ונראתה עדינה ומתוקה. כשהיא הייתה שקטה, היא נראתה כמו בובה מאוזנת לחלוטין, אבל ברגע שפתחה את פיה, הכל השתנה. משום מה, תחושה חדשה ולא מוכרת גאתה בתוכו. לפתע, הוא מצא את עצמו סקרן מאוד לגביה. חיוך איטי ומשועשע התפשט על שפתיו, וקולו התרכך כשאמר, "את, מוזרה קטנה, את מוזרות ייחודית לעזאזל."