ליאה נותרה חסרת מילים לחלוטין. 'אין לה מושג מה זה גבולות? היא באמת חושבת שהיא יכולה לעבור לחדר שלי, כאילו מגיע לה?' התסכול של ליאה גאה, אך אז החל להתגבש במוחה רעיון קטן ומרושע. היא שלחה מבט חטוף אל נואל, וראתה אותה מסתכלת עליה בעיניים מלאות תקווה. חיוך ערמומי התעקל לאט בזווית שפתיה של ליאה. היא הנהנה, קולה מתוק. "בסדר, רק תזכירי לי בארוחת הערב, ואני אדבר עם אמא ואבא על זה." "למה אני צריכה להזכיר לך?" נואל מצמצה בבלבול. "הזיכרון שלי נורא, את יודעת? אני עלולה לשכוח," אמרה ליאה, מחייכת במתיקות, למרות שהיא כבר רקמה תוכניות במוחה. "אוקיי, בסדר!" נואל חייכה בבהירות, קונה את זה לגמרי ולא לוחצת יותר. ***** "מר אנדרסון, מה אתה עושה?" משרת ראה את אלי הולך הלוך ושוב באחד החדרים הריקים בקומה השנייה, ומתוך סקרנות ניגש אליו. "אה! כלום, סתם מסתכל מסביב!" אלי נסוג במהירות מהחדר כששם לב שהמשרת צופה בו. לאחר שרב עם אחיו קודם לכן, הוא חשב, אולי הוא היה קצת נחמד מדי לנואל. אבל מצד שני, כשבאמת חשב על זה, הוא לא עשה שום דבר שערורייתי. בבית היו הרבה חדרים ריקים, ובכל זאת הוא הכניס את אחותו לאותו מחסן לח וחשוך. הוא שמע שמגורים בתנאים כאלה זמן רב מדי עלולים לגרום אפילו לאדם הבריא ביותר לחלות. עם זאת בראש, הוא החליט למצוא לנואל חדר חדש. אבל הוא דאג שזה עלול להרגיז את אחיו האחרים, במיוחד את דיימון, שמבטו הרגיש עכשיו כאילו הוא עומד להתפוצץ בכל רגע. ***** כשהלילה ירד, משפחת אנדרסון התאספה סביב שולחן ארוחת הערב. כולם ישבו ליד ליאה, שרק השתחררה מבית החולים, אז כולם התרוצצו סביבה, והניחו את המנות הטובות ביותר בצלחת שלה. "ליאה, תאכלי יותר כדי שתבריאי מהר יותר." "ליאה, את אוהבת מרק צדפות, נכון? דיימון שם קצת בצלחת שלך." "ליאה, הדג סופר טרי היום - תנסי קצת." בינתיים, נואל ישבה לבדה בצד, ונראה היה שלא אכפת לה. היא עמסה בשמחה אוכל על הצלחת שלה וחפרה פנימה. בעוד שנואל נראתה לא מוטרדת, אלי צפה בה בשקט והרגיש קשר נקשר בבטנו. לאחר רגע של היסוס, הוא החליט שהגיע הזמן להעלות את נושא החדר. "היי, כולם, אני צריך לדבר על משהו." ברגע שאלי דיבר, כל העיניים פנו אליו. דיימון, במבט קודר, שאל, "מה זה, אלי?" אלי נמנע בכוונה מלנעוץ מבט בדיימון ואמר, "החדר של נואל לח מדי, והוא אפילו לא מקבל אור שמש. כדאי לנו להעביר אותה לחדר אחר." "חה!" דיימון נחר, פולט צחוק קר. קימברלי נראתה כאילו סוף סוף נזכרה וחייכה בנימוס לנואל, ואמרה, "בסדר, יש לנו הרבה חדרים ריקים. נואל, פשוט תבחרי איזה שאת רוצה." "אין צורך," אמרה נואל, מנפחת את לחייה. היא בלעה את האוכל שלה והוסיפה, "ליאה כבר אמרה לי שהיא נותנת לי את החדר שלה." החדר השתתק. עיני כולם ננעצו מיד בליאה. "ליאה, את נותנת את החדר שלך לנואל?" כולם בהו בה, נדהמים ומבולבלים לחלוטין. ליאה הניחה לאט את כלי האוכל שלה. עיניה האדימו מיד, והיא הציצה בעצבנות בנואל אנדרסון לפני שאילצה את עצמה לחייך. "טוב, נואל ממש אוהבת את החדר שלי, אז חשבתי—" עוד לפני שליאה הספיקה לסיים את המשפט שלה, דיימון טרק את הקערה שלו בבום חזק, ושולח מבט זועם לנואל. "מה לעזאזל? נואל, מי את חושבת שאת? את רוצה את החדר של ליאה? יצאת מדעתך? "את באמת חושבת שאת הנסיכה של משפחת אנדרסון עכשיו? את מתעללת בליאה רק בגלל שהיא נחמדה מדי. אל תגזימי, או שאני אכניס לך קצת שכל לראש!" שאר בני משפחת אנדרסון שתקו, אבל הם לא עצרו את דיימון. הם רק הסתכלו על נואל במבטים קרים ולא מרוצים. פניו של אלי החווירו. הוא בהה בנואל, חוסר האמון והאכזבה שלו ברורים. "נואל, ברצינות? יש טונות של חדרים ריקים בבית הזה. למה לעזאזל את רוצה את של ליאה? את באמת לא יכולה לסבול לראות אותה שמחה, נכון?" כשראתה את האכזבה בעיניו של אלי, ליאה לא יכלה שלא לתת לחיוך קטן ושחצני למשוך בזוויות שפתיה. זה בדיוק מה שהיא רצתה. 'נואל, האידיוטית,' היא חשבה. 'סוף סוף הפכה למטרה של כולם. מגיע לה כל זה.' ליאה חשבה שהיא מסתירה את רגשותיה היטב, אבל מה שהיא לא הבינה הוא שהחיוך הקטן שלה נצפה על ידי אדריאל, שצפה בה. הבעתו של אדריאל קפאה לשנייה. ואז, מבטו התחדד. נואל, הבינה שכולם כועסים, שלפה עצם עוף מפיה, ונראתה מבולבלת. "מה קרה לכל הכעס? ליאה אמרה שהיא תיתן לי את החדר שלה." דיימון לעג. "נואל, אל תנסי לשחק אותה תמימה! למה לעזאזל ליאה פשוט תמסור לך את החדר שלה?" "כי אני רוצה," אמרה ליאה, מושיטה יד לתפוס את זרועו של דיימון. עיניה התמלאו דמעות כשהיא דיברה בטון רגוע, כמעט מתחנן. "דיימון, אל תצעק על נואל. זו באמת ההחלטה שלי לתת לה את החדר." "ליאה, את רצינית? את עדיין מגנה עליה? את יכולה להפסיק להיות סמרטוט?" דיימון נזף, כעסו רק הסלים ככל שליאה המשיכה להגן על נואל. ככל שליאה ניסתה להסביר, כך דיימון נראה כאילו הוא שונא את נואל יותר. הוא היה בטוח לחלוטין שנואל איכשהו סחטה את ליאה לעשות זאת. "דיימון, אני..." ליאה הורידה את ראשה לאט, אבל בפנים, היא הרגישה תחושה של סיפוק מעוות. בדיוק אז, נואל שלפה את הטלפון שלה ואמרה, "למה כולם מתנהגים כאילו הם לא שומעים אותי? זו באמת הייתה ליאה שרצתה לתת לי את החדר שלה. תראו, אפילו הקלטתי את זה." "הקלטת?" אלי מצמץ, המום. כל השאר פנו אל נואל, בהלם מוחלט. פניה של ליאה התרוקנו, פיה פעור.