קתרין רעדה אף שהייתה עטופה בשמיכת פוך חמה. שון עמד בקצה המיטה ונעץ בה מבט. האוויר סביבו כאילו קפא, והיא ניסתה להתרחק ממנו. "אל תעזי, קתרין סטיוארט," הוא לחש בשיניים. "אל תנסי אפילו לברוח ממני?" "לא ניסיתי," היא לחשה. "אני לא רוצה." מבטו נעשה קר עוד יותר, "אל תשקרי לי. הבהרת לי שאת חושבת שהבית שלי הוא כלא. הבהרת לי שאת מעדיפה לברוח עם מרקו ג'ייקובס מאשר לחיות איתי חיים שלמים." "מה?" היא שאלה. "לא, אני לא. אני לא רוצה לברוח עם מרקו. אני שונאת אותו." שון צחק בלעג, "את שונאת אותו? הרגע תכננת לברוח איתו. איזו מין אישה בורחת עם גבר שהיא שונאת ביום החתונה שלה?" קתרין עצמה את עיניה, מנסה לחשוב על דרך להסביר את עצמה. המיטה חרקה, ומשהו קר וחזק צבט את הלסת שלה והפנה את ראשה שמאלה. "תסתכלי עליי, קתרין," אמר שון. "אל תעזי להסיט ממני את המבט כשאני מדבר אלייך?" היא פקחה את עיניה וראתה את פניו של שון סנטימטרים ספורים משלה. תווי פניו היו מעוותים מזעם, ועיניו הבריקו בכעס, אך הוא עדיין היה נאה. היא רעדה אך שמרה על מבטו. "אז מה?" הוא שאל לבסוף, עם רמז ללעג עצמי בקולו. "את חושבת שאחוס על מרקו אם תטעני שאת שונאת אותו? או שאת חושבת שאקל עלייך?" "אני... אני," היא גמגמה באומללות. "את מה?" שאל שון. "אני לא יודעת," היא אמרה. "כואב לי הראש." נחיריו של שון התרחבו, אך הבעתו נשארה כשהייתה. הוא ירד מהמיטה ונתן פקודה נבחנית לטלפון שלו, וצעד בחדר כמו חיית פרא הכלואה בכלוב. מתחת לחליפה המהודרת להפליא שלו, קתרין ידעה שהוא חטוב ושרירי. המחשבה על גופו שלחה רעד מוזר וחם דרך גופה. עבר זמן רב מאז שגבר גרם לה להרגיש כך. דפיקה חדה נשמעה בדלת, וקתרין שקעה חזרה על המיטה. "כנס," צעק שון. הדלת נפתחה, ושומר ראש צעד פנימה. נמוך קומה וקירח, הוא נראה כמו רבים משומרי הראש של שון. קתרין תהתה בחצי פה אם שון שכר אותם רק בגלל המראה שלהם. "תגיד לי, מהו העונש הראוי לאיש שחטף את אשתי?" שאל שון. "אני לא יודע, אדוני," אמר שומר הראש. "לא שאלתי אותך," נזף שון, ופנה לקתרין. "אני גם לא יודעת," היא אמרה. "לא אכפת לי מה תעשה לו." שון צחק, צחוק קר ונמוך ונטול הומור, "אה, לא אכפת לך? ובכן, אולי אני אסרס אותו." קתרין רעדה אך אמרה, "טוב, תעשה מה שאתה רוצה." אף שהעונש היה מזעזע, באמת לא היה לה אכפת. אחרי הכול, אחרי מה שמרקו גרם לה לעבור, הוא ראוי להרבה יותר גרוע. "את אישה קרה, קתרין סטיוארט," אמר שון. "את באמת תקריבי את המאהב שלך ככה?" "הוא לא המאהב שלי," היא אמרה. "אל תשקרי לי," שאג שון. בתנועת יד אחת, הוא הפיל אגרטל משולחן קטן ליד הקיר. האגרטל היקר התרסק על הרצפה והתנפץ לאלפי רסיסים. קתרין עצמה את עיניה ושפשפה את רקותיה הפועמות. "אז אתה רוצה שאני אסרס אותו, אדוני?" שאל שומר הראש. שון סער החוצה מהחדר בלי לומר מילה, והשאיר את שומר הראש המבולבל עומד ליד הדלת. אחרי שהוא מיהר משם, קתרין קראה למישהו לנקות את הבלגן שהוא השאיר. אישה בשמלה שחורה באורך אמצע השוק צעדה לחדר כשהיא נושאת מטאטא ויעה. באנחה שקטה, היא החלה לטאטא את הרסיסים הקטנים. קתרין הקשיבה לעבודתה - נרגעה מקול זיפי המטאטא המחוספסים כששרטו על הרצפה. "אני מצטערת, גברת בלייר, אבל אני צריכה להביא שואב אבק," אמרה האישה. "החלקים קטנים מדי, והם נתפסים בסיבי השטיח. אני מקווה שהרעש לא יפריע לך יותר מדי." "לא, זה בסדר," אמרה קתרין. "חכי, סוזן, זאת את?" "כן, זאת אני, גברת בלייר," אמרה האישה. "אוי אלוהים," אמרה קתרין. "חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב." סוזן נאנחה ואמרה, "היית מאוד פזיזה. מר בלייר בזעם כזה - לא ראיתי אותו ככה שנים. רק תסתכלי מה הוא עשה לצוואר שלך." אצבעותיה של קתרין נעו אל צווארה הכואב - אז טביעת היד הייתה שייכת לשון. בטנה צנחה, ודמעות חמות מילאו את עיניה. היו לה חבלות כאלה בעבר. במהלך השנים, מרקו לא השאיר אפילו סנטימטר אחד מגופה ללא חבלות או פציעות, אבל היא חשבה ששון שונה. היא ידעה שיש לו מזג חם, אבל היא מעולם לא ראתה אותו מכה אישה. "אל תבכי, גברת בלייר," אמרה סוזן, ומסרה לה טישו. "יהיה בסדר. את יכולה ליישר את ההדורים איתו." "זאת לא הסיבה שאני בוכה," אמרה קתרין, וניגבה את הטישו הרך מתחת לעיניה. "אז למה?" שאלה סוזן. "לא משנה," אמרה קתרין. לרגע כשמצאה את עצמה צעירה ויפה, היא הרשתה לעצמה לקוות. היום שבו ברחה משון בלייר עם מרקו ג'ייקובס התברר כאחד הגרועים בחייה. היא עצמה את עיניה וחשבה על אחר הצהריים - כמה שמחה הייתה כשהצליחה לעבור את האחוזה של שון, איך מרקו לקח אותה בזרועותיו ולחש שהכול יהיה בסדר. כמה בתקווה היא דמיינה את חייהם ביחד - מטיילים ברחבי אירופה איתו בזמן שהוא משלים את התואר שלו, להיות נאהבת ומוערכת ומטופלת. כעבור כמה ימים בלבד, היא למדה להצטער על טעותה. מרקו הפך קר ואכזרי ואלים. הליטופים הרכים הפכו לצביטות צורבות ואז למכות קשות, והמילים העדינות והמחמיאות הפכו עלבונות ותביעות מגעילות. כשהוא נתן לה לקחת את האשמה עליו וללכת לכלא, היא הייתה כמעט אסירת תודה - בכלא, היא סוף סוף תהיה חופשייה ממנו. היא הביטה סביבה בחדר הגדול והעתיק ונאנחה. לרגע, היא תהתה אם ניתנה לה הזדמנות שנייה. כשהמשרתת קראה לה "גברת בלייר", צמרמורת של תקווה עברה דרכה. עם שון, היא יכולה להתחיל מחדש. היא יכולה לחיות את החיים שהיא ויתרה עליהם בטיפשות קודם לכן. היא נגעה בחבורה על צווארה, וגל חדש של דמעות עלה בעיניה. שון היה אכזרי ואלים כמו מרקו. אולי כל הגברים היו אותו הדבר. אולי היא נידונה לסבול שוב ושוב. "אוי, גברת בלייר," אמרה סוזן, כשהיא נושאת שואב אבק קטן. "אני מכירה אותך כאישה חזקה ונחושה. עשית טעות נוראית, כן, אבל לשבת כאן ולבכות על זה לא ישנה דבר. קחי את גורלך בידיים שלך, ועשי משהו." קתרין קינחה את אפה ולחצה על כפתור מערכת הכריזה על שולחן הלילה. המיקרופון הקטן התעורר לחיים, והיא ניקתה את גרונה. "שון בלייר," היא אמרה. "אני רוצה לדבר איתך."