קרני שמש זהובות חדרו לחדר דרך הסדק בווילונות. קתרין נאנחה והניחה את זרועה על עיניה. זרוע חמה הידקה את אחיזתה סביב מותניה ומשכה אותה אל חזה שרירי. היא קפאה ופקחה את עיניה. האדם שאחז בה נשם נשימה עמוקה והרפה מאחיזתו. קתרין התהפכה על צידה ופגשה פנים אל פנים את שון בלייר הישן. ראשה הסתחרר – מה הוא עושה במיטה שלה? האם הוא בילה איתה את הלילה אחרי שהביא לה את התה? הוא נאנק בשקט ופקח את עיניו. עורו נראה זוהר באור השמש של הבוקר, והיא הושיטה יד ללטף את לסתו מבלי לחשוב על כך. הוא הגיב במהירות, ותבע את פיה בנשיקה. קתרין השיבה לו נשיקה, ונכנעה לכוחו. הוא דחף אותה על גבה, ולחץ עליה. היא כרכה את ידיה סביבו, וחשה במתח בשרירי גבו. שריריו זזו מתחת לידיה, והוא כיוון את ידה מתחת לשמיכות אל תוך החלק העליון של התחתונים שלו. הוא היה קשה, ועורו היה לוהט. היא משכה את ידה לאחור וחשה בלחיים שלה מסמיקות ממבוכה. "חכה," היא התנשפה. "אני עדיין במחזור." שון נאנק ונשך את צווארה בעוצמה. היא התפתלה בתערובת של כאב ותשוקה. "אל תזוזי," הוא לחש. "או שאני לא יכול להבטיח מה יקרה." קתרין קפאה וסגרה את עיניה. חלק ממנה לא דאג לדם גם כן, אבל המבוכה תהרוג אותה. מה אם הוא ייגעל ממנה ולא ירצה להסתכל עליה שוב? מה אם יהיה לזה ריח רע? "פאק," הוא נאנק. "איך את יכולה לעשות לי את זה ואז להגיד לא?" הוא תפס את פרק ידה ומשך את ידה בחזרה אל איברו, ולחץ את כף ידה על אורכו. הוא קפץ למגע שלה, והוא כרך את ידה סביבו. "זה מה שאת עושה לי," הוא לחש. קתרין עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. היא לא רצתה להכעיס אותו בסירוב, אבל היא גם לא רצתה לעודד אותו. המשקל החם מעליה התרומם, והיא שמעה אותו נאנח. היא פקחה את עיניה. הוא ישב על קצה המיטה כשגבו מופנה אליה, והיא לא יכלה שלא לשים לב לקווי המתאר החזקים של כתפיו וזרועותיו. היא רצתה להושיט יד וללטף אותם, לנשק לאורך השרירים המחוטבים, אבל היא הכריחה את עצמה להישאר דוממת. "ישנת כאן בלילה?" היא שאלה לבסוף. "לא שמת לב?" הוא ענה. "הייתי מותשת," היא אמרה. "המחזור שלי בדרך כלל מתיש אותי. אם הכאב לא משאיר אותי ערה, אני ישנה שינה עמוקה מאוד." "ובכן, זה עדיין היה ליל הכלולות שלנו," אמר שון. "גם אם לא יכולנו לקיים יחסי מין, אנחנו אמורים לישון ביחד." קתרין חשה בלחיים שלה מתחממות כשהיא הסמיקה. היא משכה את הסדינים סביבה, וניסתה להסתיר כמה שיותר מעצמה. "אני חייב ללכת," הוא אמר. "כבר מאוחר." קתרין שמעה את החגורה שלו מצלצלת כשהוא משך את מכנסיו, ואז את הצעדים הרכים שלו כשהוא חצה את החדר המרופד בשטיח. הדלת נפתחה בחריקה ונסגרה בנקישה, והיא נשפה, והבינה שהיא עצרה את נשימתה. היא קמה מהמיטה ורצה לעבר הארון, ובחרה זוג ג'ינס בהיר וסוודר כחול כהה דק. היא נעלה זוג נעלי בית ובדקה את הדלת למסדרון – היא לא הייתה נעולה. היא התגנבה במורד המסדרון וירדה על קצות האצבעות במדרגות. מקהלה של משרתים קראה, "בוקר טוב, גברת בלייר. מוכנה לארוחת בוקר?" שורה של משרתים עמדה מחוץ לחדר האוכל, וחיכתה לקתרין. חלקם חייכו אליה בחום, ואחרים בהו – קתרין תהתה כמה הם יודעים על החתונה. קתרין יישרה את כתפיה, וצעדה לתוך חדר האוכל. שון כבר ישב ליד השולחן, ולגם כוס קפה תוך כדי גלילה בטלפון שלו. "בוקר טוב, גברת בלייר," אמר משרת. "מה תרצי לאכול לארוחת בוקר?" "אני אקח את מה שהבעל שלי אוכל," היא אמרה. היא התיישבה ליד שון וחייכה אליו. בלי לבקש רשות, קתרין הושיטה יד ותפסה את הספל שלו מהשולחן. היא לגמה לגימה ארוכה וכמעט נחנקה מהנוזל המר. "אלוהים שלי," היא פלטה. "אתה לא שם שום סוכר או חלב בזה." שון חייך בבידור ולקח את הספל שלו בחזרה, "אל תשתי את זה אם את לא אוהבת את זה." משרת מיהר, כשהוא נושא מגש עם כמה כוסות מיץ וחלב. קתרין בחרה כוס קריסטל צרה מלאה במיץ תפוזים סחוט טרי ולגמה לגימה גדולה. משרת אחר זינק קדימה, כשהוא נושא ספל קפה שחור מהביל. "בבקשה, אדוני בלייר," אמר המשרת, והציע לו את הקפה. "מה אני צריך את זה?" שאל שון בקרירות. "חשבתי שמאז שהיא— וחיידקים—" המשרת גמגם ושתק תחת מבטו הקפוא של שון. קתרין הביטה בין המשרת לשון, וניסתה להבין מה קרה זה עתה. היא בדיוק לגמה לגימה קטנה מהקפה של בעלה – למה כולם עושים מזה עניין גדול כל כך? "אתה יודע, אתה לא צריך לשתות יותר מדי קפה שחור," היא אמרה לשון. "זה רע לקיבה שלך." שון הוריד את הספל שלו והרים את גבותיו. היא חשה בפניה מתחממות, והיא הביטה באומלט הלוהט שמשרת החליק מולה. "אני מצטערת," היא אמרה. "אני יודעת שאין לי זכות להגיד לך מה לעשות. לפעמים אני מדברת בלי לחשוב." היא הציצה למעלה דרך האדים של האומלט שלה וראתה את שון בוהה בה באותו מבט יציב. "בסדר," הוא אמר. "אני אנסה להגביל את עצמי." "נכון," היא אמרה. "בטח." היא עסקה בחיתוך האומלט תרד וגבינה לחתיכות. למרות שלא היה לה תיאבון רב, היא הכריחה את עצמה ללעוס ולבלוע כל חתיכה עד שיותר ממחצית האומלט נעלם. קתרין פנתה לאחד המשרתים ואמרה, "אפשר לדבר עם השף?" המשרת הסתכל על שון, ושון משך בכתפיו בלי לומר דבר. ואז הוא מיהר דרך הדלת המסתובבת למטה למטבח. רגע לאחר מכן, הוא חזר, ואחריו טבח אדום פנים בסינר לבן צחור. "תודה על התה אתמול בלילה," אמרה קתרין. "הייתי בכאבים כל כך גדולים, וזה גרם לי להרגיש טוב יותר כמעט מיד." השף נראה מבולבל, "אבל גברת בלייר, אני לא הכנתי—" "כן," אמר שון, וקטע את השף במבט קר. "תודה שהכנת את התה." פניו של השף האדימו כשהיא הביטה בין שון לקתרין. לבסוף, היא הנהנה ומלמלה, "זה התענוג שלי," לפני שהתגנבה בחזרה למטבח. "אז את מרגישה יותר טוב עכשיו?" שאל שון את קתרין. היא הנהנה, "הרבה יותר טוב." "טוב," הוא אמר. "את בהחלט נראית יותר טוב." לוי ניקה את גרונו מהפינה, "אדוני בלייר, מדיסון סטיוארט רוצה לראות אותך." פניו של שון החשיכו, "אני לא רוצה לראות אותה." קתרין סובבה את המפית שלה על ברכיה והביטה בין שון ללוי. לבסוף, היא ניקתה את גרונה ואמרה, "למעשה, אפשר לדבר איתה?"