שון בלייר בהה מבעד לחלון אל הדשא הירוק המשופע שנפרש מעבר לו. הוא סובב כוס ויסקי בידו, וקוביות הקרח צילצלו קלות זו בזו. הוא בלע את הנוזל שנותר, בתקווה שהחום הלוהט ירגיע אותו, אך ליבו המשיך לפעום בחוזקה כנגד חזהו. מדוע קתרין ברחה ממנו? הוא הביט אל המרחבים העצומים של אחוזתו ונענע בראשו. היה לו כסף, כוח, והוא היה מוכן לתת לה הכל. לעזאזל, הוא היה מוכן לתת לה הרבה יותר מזה. אז מדוע ברחה עם אפס כמו מרקו ג'ייקובס? מה יכול היה לגרום לה להיות נואשת כל כך לברוח? "האם אני באמת כל כך דוחה בעיניה?" הוא שאל את עצמו. דפיקה נשמעה בדלת, ומשרתו, לוי, בקולו המוכר, אמר, "סליחה, אדוני בלייר, גברת בלייר רוצה לראות אותך." "התעלם ממנה," אמר שון, ומזג לעצמו ויסקי נוסף. "בטח היא רק רוצה להתחנן לרחמיי עם מרקו." "טוב מאוד," אמר לוי. "אני הולך לשכב," אמר שון. "אל תפריע לי לא משנה מה קורה, הבנת?" "כן, אדוני," אמר לוי. "אבל חכה, אדוני—" שון התעלם מלוי וצעד במורד המסדרון אל חדר השינה שלו. הוא פתח את הדלת בחוזקה וקפא בהלם. הווילונות היו מוגפים, אך אלפי נרות בצנצנות זכוכית קטנות שטפו את החדר באור זהוב זוהר. עלי כותרת של ורדים אדומים היו מפוזרים על פני הרצפה, מכסים את השטיח וממלאים את החדר בניחוח פרחוני משכר. "מה לעזאזל זה?" הוא שאל. "קישוטי ליל הכלולות שביקשת," אמר לוי, רץ אחריו. "טוב, תוריד את הכל," שאג שון. "מיד, אדוני," אמר לוי. צוות של גברים ומנקים הסתער לתוך החדר והחל לטאטא ולשאוב את עלי הכותרת. הם כיבו את הנרות וטאטאו את הצנצנות לתוך שקיות אשפה שחורות ענקיות. ריח העשן התערבב עם עלי הכותרת של הוורדים וגרם לשון לכאב ראש. "תכין לי חדר אחר," הוא אמר ללוי. "כמובן, אדוני," אמר לוי. המשרת היסס בעצבנות ואז הוסיף, "גברת בלייר ממשיכה לבקש אותך. אני לא חושב שהיא תפסיק עד שתראה אותה." *** הדלת נפתחה בחוזקה, ושון צעד לתוך החדר. החליפה שלו הייתה מקומטת, ושערו היה מבולגן, אך עיניו הקרות הבריקו. הוא צעד לצד מיטתה, מביא עמו אוויר קר. קתרין רעדה, אך היא פגשה את מבטו. "שון, אנחנו צריכים לדבר," היא אמרה, ושנאה את האופן שבו קולה רעד. "האם נוכל לנהל שיחה אמיתית?" לשונו של שון רעדה, אך הוא לא אמר מילה. הוא עמד לידה, קר ודומם כמו פסל, והיא תהתה אם עשתה טעות. אולי מרקו היה באמת הרע במיעוטו. היא טפחה על המזרן הרך ואמרה, "שב." שון הרים גבה וישב בשקט. ריח חזק וחם של ויסקי ריחף סביבו, והיא נרתעה. בשנותיה האחרונות עם מרקו, הוא החל לשתות הרבה, והימים שבהם שתה היו תמיד גרועים יותר מהימים שבהם לא שתה. *** שון ישב בקצה המיטה והביט בקתרין נסוגה ממנו. מאז שאנשיו לכדו אותה והחזירו אותה, הוא הבחין באופן שבו היא נעה סביבו. כשהוא נטה קרוב יותר, היא נטתה לאחור. כשהוא נע לעברה, היא התרחקה. היא לא הייתה ככה ליד אנשים אחרים. כשראה אותה קודם לכן, היא תמיד הייתה מוקפת בקבוצת חברים ומעריצים - מרכז תשומת הלב. היא צחקה וחייכה, ועיניה הירוקות הבהירות נצצו וזרחו. מדוע היא לא יכלה להיות ככה איתו? מדוע היא הביטה בו כמו שארנבת מביטה בזאב? הוא בהה בעיניה הירוקות הבהירות. היה משהו מושך באופן אינסטינקטיבי בדרך שבה הן התרחבו כשהיא הביטה בו, בדרך שבה פיה נפתח מעט בנשימה חרישית, בדרך שבה ריח הפרחים של הבושם שלה עלה משערה בכל פעם שהיא זזה. היא הייתה כל כך פגיעה, כל כך עדינה. הוא התכופף והצמיד את שפתיו לשפתיה. גופה התקשה, אך שפתיה היו רכות ונעימות. הוא פתח אותן בכוח ומשך את גופה הקל כנגדו. היא התפתלה ונאבקה, ולבסוף הוא הניח לה להתרחק. "מה לעזאזל היה זה," היא שאלה. "אמרתי שאני רוצה לדבר." החולצה הלבנה הדקה שלבשה החליקה הצידה, וחשפה את החלק העליון הקרמי של כתפה. הוא רצה להצמיד את שפתיו לכתף הזו, לקרוע את החולצה ולחשוף את שאר גופה, לדחוף את עצמו לתוך רכותה עד שהיא תיכנע. הוא עצם את עיניו ונענע בראשו - הויסקי עירפל את מחשבותיו. "בסדר," הוא אמר. "על מה את רוצה לדבר?" "עלינו," היא לחשה. ליבו של שון הלם בחזהו - עלינו? הוא פקח את עיניו והביט בה. היא בהתה בידיה, מסובבת את הסדינים העדינים שוב ושוב עד שהם היו מקומטים וחבלניים. בלי לחשוב, הוא משך אותה אל ברכיו והוריד את ראשה אל שלו. הוא תבע את שפתיה, מנשק אותה חזק ככל שיכול. בנהמה קלה, היא פתחה את פיה והניחה לו להיכנס, נעה קדימה על ברכיו. הוא משך אותה קרוב יותר, והרגיש את חמימותה כנגדו. מאחורי גבה, הוא תפס את קו הצוואר של חולצתה וקרע את הבד הדק. קצות אצבעותיו מצאו את הסוגר של החזייה שלה, והוא פתח אותו בתנועת יד. היא משכה את עצמה משם, ושברה את הנשיקה. "מה אתה עושה?" היא שאלה, ידיה שלובות בהגנה על חזה, מחזיקות את החזייה במקומה. "זה ליל הכלולות שלי," הוא אמר. "ואני מתכוון ליהנות ממנו." *** קתרין התנשפה והביטה בגבר שלפניה. הוא הביט בה כאילו הוא עומד להרוס אותה, והיא רעדה בתערובת מוזרה של פחד ותשוקה. אף גבר לא הביט בה כך מעולם. קתרין גיששה ברצועות החזייה התחרה שלה, מנסה לדחוף אותן בחזרה מעלה על כתפיה ולסגור שוב את הסוגר בגב. "אני אקבל אותך, קתרין," נאנח שון. "בדרך זו או אחרת." הוא דחף אותה לאחור, והיא התמוטטה על ערימת כריות הנוצות בראש המיטה. תוך שנייה, הוא היה מעליה, מושך את מכנסיה מרגליה. הוא נע מעלה על גופה, מושך את ידיה מחזה ומרתק אותן מעל ראשה בידו השמאלית. בידו החופשית, הוא משך את חזייתה והשליך אותה לרוחב החדר. היא רעדה כשהאוויר הקריר נגע בשדיה החשופים, והוא צחק, ותפס אחד בידו הגדולה. הוא לחץ אותו בחוזקה ועבר לנשוך את צווארה. היא נאנחה כאשר שיניו שקעו בעור הרגיש, מקשית את עצמה כלפיו. הוא נהם ושחרר את ידיה, והיא תפסה את חזית חולצתו, מנסה לפתוח אותה. כפתורים נתלשו, והחולצה נפלה, וחשפה חזה חטוב. שון נהם נמוך בגרונו ותפס את ידה, מכוון אותה אל חזית מכנסיו. עוצמת תשוקתו התאמצה כנגד חזית מכנסיו, חמה ודחופה. קתרין, המומה בחזרה לחושיה, משכה את ידה משם. היא הרגישה שפניה סמוקות והפנתה את ראשה הצידה, ונמלטה ממבטו הנלהב של שון. מבוכה חמה שטפה אותה - היא רצתה לדבר איתו, אבל בסופו של דבר קרעה את בגדיו והצמידה את עצמה אליו כמו חיה מיוחמת. יד איתנה אך עדינה נסגרה סביב פרק ידה והכווינה את ידה בחזרה אל חזית מכנסיו. היא הביטה בידה הקטנה והחיוורת ליד אצבעותיו הגדולות והשזופות והניחה לו להצמיד את כף ידה אליו. יהיה קל לתת לו לקחת אותה, קל להיכנע לו. היא רצתה את זה. היא רצתה להרגיש את ידיו הגדולות על כל סנטימטר בגופה. היא רצתה את חומו כנגדה. היא רצתה אותו. "חכה," היא התנשפה. "אנחנו חייבים להפסיק. זה לא לדבר." "זה יותר טוב מלדבר," הוא אמר, מצמיד את שפתיו לצווארה. "לא, אנחנו צריכים לדבר," היא אמרה. "תרד ממני, תן לי ללבוש את הבגדים שלי." "אי אפשר לעשות אהבה עם בגדים," הוא אמר, נושך את תנוך אוזנה. "תקשיב לי," היא אמרה. "אני מנסה להיות רצינית, בסדר? אני יודעת שלא הייתי צריכה לברוח." הוא משך את עצמו משם והביט בה. פניו הפכו אדישות וקרות, והוא צמצם את עיניו כאילו מנסה לקרוא אותה. ידו התהדקה, אבל האחיזה הרגישה קטלנית יותר מתשוקה. היא התפתלה באי נוחות כאשר אצבעותיו ננעצו בצלעותיה. "על מה זה?" הוא שאל בנימה קרה. "אני רק רוצה ליישב את העניינים," היא הביטה בכנות לתוך עיניו. גועל חלף על פניו ופיו התעקם מטה, "אני רואה מה קורה. את חושבת שאני אשכח מהבגידה שלך אם תתני לי לזיין אותך." "לא," היא אמרה. "זה לא זה בכלל. אני מנסה להגיד לך שאני לא רוצה להיות עם מרקו יותר. אני רוצה להיות איתך." "אל תשקרי לי," הוא נהם. "התכוונתי לזה," היא אמרה. "אני לא משקרת." "אז תוכיחי את זה," הוא אמר, וצבת את שדה בחוזקה. היא נאנחה מכאב, וראשה סחרחר. איך היא תוכל להסביר לו הכל? מצבי הרוח שלו השתנו כבלתי צפוי כמו הרוח, והוא מעולם לא הגיב כמו שהיא חשבה. האם לתת לו לעשות אהבה איתה ישנה את דעתו, או שהוא ישנא אותה על כך? היא נאנחה וניסתה להדוף את ידו משם, "לא, אנחנו לא יכולים." "למה לא?" הוא שאל. "זה ליל הכלולות שלנו, לא?" "אני—אני—" היא גמגמה, מנסה לחשוב על תירוץ. "יש לי מחזור." עיניו של שון הצטמצמו, והוא תפס את שדה שוב. "אני רצינית," היא אמרה. "אני לא רוצה שזה יקרה - זה לא נקי ומגעיל." "אני לא מאמין לך," הוא אמר. ידו הימנית החליקה מטה אל רגליה, והוא פתח אותן. הוא משך את התחתונים שלה הצידה, וטבל אצבע ארוכה אחת במקום האינטימי ביותר שלה. היא הוכתמה באדום כשהוא משך אותה משם. בלי לומר מילה, הוא ירד מהמיטה וחצה את החדר כדי לקחת טישו. קתרין נאנחה אנחת הקלה ועטפה את עצמה בסדינים, אבל היא לא נרגעה לגמרי עד שהדלת נטרקה מאחוריו. היא כמעט שכחה שיש לה מחזור. בת דודתה מדיסון סטיוארט שכנעה אותה לקבל זריקת פרוגסטרון כדי לעורר את המחזור שלה להקדים למקרה שהיא לא תברח משון בזמן. קתרין גלגלה את עיניה על כמה טיפשה היא הייתה. היה צריך להיות ברור שמדיסון רק מנסה להשיג את שון לעצמה. בגלל זה היא עודדה את קתרין לברוח עם מרקו, ובגלל זה היא הייתה כל כך מועילה עם ארגון הכל, ובגלל זה היא הסכימה להתחפש לקתרין! "לעזאזל," לחשה קתרין. "אם שון תפס אותי, אז מה קרה למדיסון?"