קתרין זרקה עוד ערימה של תיקים על העגלה, מנגבת טיפת זיעה מאפה. דפיקה נשמעה בדלת, ודמה קפא בעורקיה. "כן?" שאלה. "זה אני," שמעון קרא מבעד לדלת. "רק רגע," ענתה. היא התכופפה ותפסה את חופן התיקים האחרון, משליכה אותם על העגלה כשפניה מועדות לדלת. היא סובבה את הידית, פתחה את הדלת ובירכה את שמעון בחיוך מאיר, אך הוא הביט מעבר לה. הוא נכנס לחדר, ועיניו נעצרו כשהתבונן בו. "זה המשרד שלך?" שאל בתיעוב. "אני רק מת