"אתה חושב שאני לא רואה מה קורה פה, אדריאן?" המילים קרעו את ליבי עוד לפני שהבנתי שאני מדברת. ממחבואי מעבר לרחוב, צפיתי בו, במה שנקרא בעלי, יושב במכוניתו עם קתרין. אצבעותיה ליטפו את זרועו, חיוכה חד, מחושב. סוג החיוך שאומר, אני עדיין הבעלים שלך. אדריאן נשען לאחור במושבו, פניו מתוחות, אבל הוא לא התרחק. רציתי להסתער, לטרוק את הדלת ולדרוש הסבר. אבל ככה זה לא עובד. הנישואים שלנו לא אמיתיים. זה היה חוזה –