ישבתי בבית הקפה הקטן, אור השמש החמים השליך קרניים רכות על השולחן, וגרם לאדים לעלות מהקפה שלי בספירלות עדינות. הכפית שלי צלצלה בדופן הכוס כשערבבתי בהיסח הדעת, מחשבותיי מתערבלות באותה מידה של חוסר מטרה. ההחלטה שהכבידה עליי הייתה כמו ענן סערה מעל הראש, קבוע וכבד. מילותיו של אדריאן חזרו ונשנו במוחי: התנצלותו, כנותו, הרגש הגולמי בקולו. אבל למרות הכל, חלק ממני עדיין לא הצליח לזוז, עדיין לא הצליח להתקדם.