"אתה לא מבין, נכון?" קולי הדהד בחדר הישיבות, חותך את הדממה החונקת. לא התכוונתי שזה יישמע כל כך חד, כל כך נואש, אבל למילים היו חיים משלהן. אדריאן אפילו לא מצמץ. הוא פשוט ישב שם, התנוחה שלו רגועה באופן מעצבן, ההבעה שלו בלתי ניתנת לפיענוח כתמיד. הוא לא ענה לי. הוא אף פעם לא ענה כשזה היה חשוב. זה היה כאילו יש לו חומה, חומה שאפילו המילים שלי לא יכלו לחדור. צעדתי לאורך החדר, העקבים שלי נקשו על הרצפה המצ