"נמאסת עליי, מיה. פשוט תלכי." קולו של אדריאן הדהד בחדר, קר ומנוכר. עיניו האפורות, שבדרך כלל גדשו ברגשות שלא נאמרו, החזיקו עכשיו רק בוז. "מה?" לחשתי, קולי בקושי נשמע. "אני לא רוצה לראות אותך יותר," הוא אמר, ושילב את זרועותיו. "את מתישה. פשוט תלכי ותפסיקי להעמיד פנים שהסידור הזה אי פעם היה משמעותי." לפני שהספקתי להגיב, קול נוסף הצטרף למריבה, חד וארסי. "שמעת אותו! תעזבי את הבן שלי לנפשו!" אמו של אדרי