"את ערה?" קול מעורפל בתוך הראש שלי ניסה להתווכח עם החלום שלי. "למה אני רואה את אדריאן בחלומות שלי? זה בטח סיוט"... מלמלתי, מנסה לשקוע בחזרה לתוך מה שנשאר מהשינה, אבל הקול היה עקשן. "מיה. את ערה או לא?" נאנחתי, עיניי נעוצות ופתוחות, ואוה, הוא היה אמיתי. עומד ממש שם בחדר שלי, מביט בי מלמעלה עם חיוך זחוח מדי בשעה מוקדמת זו. "אדריאן? מה אתה עושה בחדר שלי?" נזפתי, מושכת את הסדינים למעלה. "אמרתי במפורש שנישן בחדרים נפרדים." "וכך עשינו. ישנתי בחדר האורחים," הוא השיב בחלקלקות, עוצר חיוך. "אבל אני כאן עכשיו כי יש לנו עבודה לעשות. אני צריך אותך חדה ומוכנה היום." "חדה ו... רגע, מוכנה למה?" שאלתי, מוחי עדיין מעורפל. אדריאן שלף ערימה קטנה של כרטיסיות מכיס המעיל שלו והושיט אותם לי. "תלמדי את אלה. זה כל מה שאת צריכה לדעת לקראת מסיבת העיתונאים." מצמצתי, מדפדפת בכרטיסים. "מסיבת עיתונאים? יכולת להגיד לי קודם." "אמרתי לך - אתמול בלילה. את זוכרת שאמרתי שיש לנו הופעה פומבית?" נאנחתי, עייפה מדי כדי להתווכח. עברתי במהירות על הכרטיסיות. הראשונות היו פשוטות: איפה נפגשנו: אירוע צדקה, כמה זמן אנחנו ביחד: שנתיים. נענעתי בראשי בחוסר אמון. "זה... מפורט מאוד. 'מאכל מועדף לבשל ביחד'? באמת?" אדריאן רק חייך בחיוך זחוח. "אני אוהב להיות יסודי." המשכתי להסתכל בכרטיסיות. מקום מועדף לנפוש בו ביחד: החוף. ואז - "רגע," אמרתי, מרימה אחד מהכרטיסים. "מי הציע נישואים קודם? למה כתוב שאני הצעתי נישואים קודם?" הוא משך בכתפיו, מנסה להסתיר חיוך זחוח. "זה משנה?" "זה כן! כי ככל שאני זוכרת, אתה זה שביקש ממני להתחתן איתך." הוא צחקק, נהנה בבירור מהזעם שלי. "תראי את זה כחלק מההצגה. העיתונות תאכל את זה." צמצמתי את עיניי לעברו, מדפדפת בשאר. "אתה נהנה מזה יותר מדי." "אשם בעבירה," הוא אמר, לא מכחיש זאת כלל. "יש עוד משהו שאני צריכה לדעת? כמו, יש לנו צב מחמד בשם מוריס או משהו?" "רק אם את רוצה אחד," הוא אמר בפנים חתומות, וגרם לי לצחקק למרות עצמי. "בסדר," נאנחתי. "בוא נגמור עם זה." "יאללה, תתכונני. אנחנו יוצאים בעוד שעה." הוא הסתובב כדי לצאת, נותן לי מבט משועשע אחרון מעבר לכתפו. זרקתי כרית לדלת כשהוא סגר אותה אחריו. נקודת מבטו של אדריאן כשעזבתי את החדר של מיה, חייגתי לרוברט, ראש האבטחה שלי. "אדריאן," הוא ענה מיד. "בוקר טוב. אני צריך שתהדק את האבטחה במסיבת העיתונאים היום. אני לא רוצה הפתעות או הפרעות." "הבנתי. חששות ספציפיים?" "לא בדיוק," השבתי, סורק את המסדרון. "רק תוודא שהכל נעול. אני רוצה שהדבר הזה יעבור בצורה חלקה." "אני אכפיל את האבטחה," רוברט אישר לפני שניתק. החלקתי את הטלפון שלי בחזרה לכיס שלי, נושם נשימה עמוקה. עבדתי קשה מדי בשביל שההסדר הזה יתפרק בהופעה הפומבית הראשונה שלנו. חזרה לנקודת המבט של מיה שעה אחת לאחר מכן, הפכתי ממיה חצי ערה לתמונה המושלמת של הכלה של אדריאן נייט. הגענו למסיבת העיתונאים, שם שורות של עיתונאים הסתדרו, מצלמות מהבהבות ברגע שיצאנו מהמכונית. הרמתי את ראשי, למרות שכל סיב בגופי צעק שאני לא במקום. תפסנו את מקומותינו בשולחן הקדמי, ואדריאן לחץ את ידי בעדינות לפני שהכתבים החלו בשאלותיהם המהירות. "איך שניכם נפגשתם?" שאל אחד, מיד בהתחלה. "באירוע צדקה," השבתי, מרגישה גאה באופן מוזר על כך שזכרתי את זה. "וכמה זמן אתם ביחד?" "שנתיים," אדריאן הצטרף, מחייך אלי בחום כאילו הכל אמיתי. כמעט התחלתי להרגיש בנוח כשראיתי גבר בקהל, עיניו מצומצמות כשהוא בוהה ישירות בי. אין מצב. לבי צנח כשקלטתי שזה גרג, האקס שלי. --- נקודת המבט של גרג גללתי בטלפון שלי ללא מחשבה כשקפצה הודעה: שידור חי: איל ההון אדריאן נייט מציג את אשתו החדשה. פתחתי את זה מתוך סקרנות, ושם היא הייתה - מיה, לבושה לשלמות, יושבת ליד אדריאן נייט מכל האנשים, עונה על שאלות כאילו הם... נשואים? מה לעזאזל? הלסת שלי נסגרה בחוזקה. איך היא יכלה לעשות את זה? רגע אחד היא איתי, וברגע הבא היא מתחתנת עם איזה מיליארדר? היא חשבה שהיא יכולה פשוט לעזוב אותי ככה? תקעתי את הטלפון שלי בכיס, עזבתי את הדירה שלי בזעם, פונה ישירות למקום בו התקיימה מסיבת העיתונאים. אין מצב שהיא תצליח לברוח עם זה. --- חזרה לנקודת המבט של מיה בדיוק כשסיימתי תגובה, התרחשה מהומה רעשנית ליד החלק האחורי של החדר. אדריאן ואני הסתובבנו בזמן כדי לראות את גרג הודף את דרכו דרך קהל הכתבים, נראה לא במקום בצורה פרועה. "מיה!" הוא קרא, מספיק חזק כדי שכל מיקרופון יקלוט. "מיה, מה כל זה?" "מי זה?" לחש אדריאן, מביט בי במבט סקרן. נענעתי בראשי במהירות, לוחשת, "אקס." ידו של אדריאן התהדקה על שלי, אבל גרג התעלם ממנו, מביט ישר בי. "את עדיין החברה שלי, את זוכרת?" הוא צעק. "מה את עושה כאן, מעמידה פנים שאת איתו?" הרגשתי שהדם ניגר מפניי כשעשרות עיניים פנו לעברי, ורטינות הכתבים גברו. "מה... מה אתה עושה כאן, גרג?" גמגמתי, מנסה לשמור על קור רוח. "אה, אל תעשי כאילו את מופתעת," הוא לעג. "כולם ראויים לדעת מה באמת קורה. את חושבת שאת יכולה פשוט לעזוב אותי ולהתחיל את החרטה הזאת?" הלחישות בחדר הלכו וגברו, ויכולתי להרגיש את הבדיקה עלינו מתעצמת. אדריאן נשען לעברי, הבעתו רגועה אך אחיזתו איתנה. "תשארי איתי," הוא לחש. אבל גרג לא סיים. "את לא יכולה לרמות את כולם, מיה. את עדיין שלי. כל העניין הזה - זה לא יותר ממחזה שווא!" נשמתי נשימה עמוקה, ואילצתי את עצמי להתרכז. יש רק דרך אחת לסגור את זה. קמתי, פונה לחדר, ואמרתי בצורה ברורה ככל שיכולתי, "אני לא יודעת על מה האיש הזה מדבר. אדריאן הוא אהבת חיי. הוא הגבר היחיד שאי פעם רציתי, ואני לא מכירה את האדם הזה בכלל." בלי לחכות לתגובה, נשענתי לעבר אדריאן ו, בהחלטה של שבריר שנייה, הצמדתי את שפתיי לשפתיו. ידו מצאה את עורפי, מושכת אותי קרוב, ולרגע, כל השאר דעך - המצלמות המהבהבות, הרטינות המזועזעות, אפילו המחאות הזועמות של גרג. הקהל פרץ בתשואות, והמצלמות התמקדו בנו, מצלמות כל שנייה של הנשיקה המבויימת שלנו. אבל לרגע, זה לא הרגיש מבוים בכלל. לבסוף, נפרדנו, ואדריאן הביט בי מלמטה, ניצוץ של הפתעה בעיניו. חזרתי לקהל, מייצבת את עצמי. "אדריאן ואני מאוד מאוהבים," הודעתי. "כל מי שאומר אחרת... פשוט טועה." "זה לא נגמר מיה. אני אגרום לך לחזור אליי" גרג עדיין צעק, אבל האבטחה סוף סוף נכנסה לפעולה, מלווה אותו מחוץ לבניין. הוצאתי נשימה שלא שמתי לב שאני עוצרת כשהדלתות נסגרו מאחוריו. כשהסתיים הכנס ודרכנו למכונית, פנה אלי אדריאן בהבעה משועשעת. "מגע נחמד עם הנשיקה," הוא אמר, לא מצליח לעצור חיוך זחוח. גלגלתי את עיניי, מנסה לא לחייך בחזרה. "אתה חייב לי על זה." "אה, אל תדאגי," הוא השיב, עם השובבות המוכרת הזו רוקדת בעיניו. "אני מתכוון לפצות אותך." ובכך, הוא החזיק את דלת המכונית פתוחה בשבילי, ונסענו במהירות, משאירים מאחור את הכאוס של מסיבת העיתונאים - אבל למרות שהצלחתי למנוע את הצרות של היום, ידעתי... הדרמה רק החלה.