"חייכי, מיה," מלמל אדריאן, קולו נמוך אך מצווה, ידו עדיין איתנה על מותני. "אל תתני להם לראות אותך נחלשת." דופק ליבי האיץ כשייצבתי את עצמי, ואילצתי את שפתיי לחיוך מתורגל. אבל מאחורי החיוך שלי, מוחי סחרר. זה לא היה רק מכריע - זה היה חונק. הכתב התעכב לרגע נוסף, מצלמתו עדיין מכוונת אלינו, לפני שעבר למישהו אחר. נשפתי לאט, אבל אדריאן לא הרפה מאחיזתו. "אתה תמיד כל כך שתלטן, או שרק אני זוכה ליחס מיוחד?" מלמלתי מתחת לנשימה. שפתיו של אדריאן רעדו, כמעט יוצרות חיוך זדוני. "רק כשמישהו זקוק לזה," אמר בקרירות. "נכון," השבתי, קולי מטפטף סרקזם. "כי מעידה על השמלה שלי היא פשע שדינו השפלה פומבית." ידו על מותני החליקה מעט, ומשכה אותי קרוב יותר. "את לא מושפלת. את בסדר," אמר, טון דיבורו רך יותר עכשיו. "זה לא עניין גדול כמו שאת חושבת. פשוט... תעקבי אחרי." פתחתי את פי כדי להשיב, אבל האינטנסיביות בעיניו עצרה אותי. היה שם משהו בלתי נתפס, משהו שגרם לדופק שלי לגמגם. המוזיקה עברה למנגינה איטית יותר, והרגשתי שהאווירה סביבנו משתנה. זוגות התנועעו יחד, האורות מעומעמים מספיק כדי ליצור אשליה של אינטימיות. "אני בסדר, אדריאן," אמרתי בשקט, מנסה להתעלם מהאופן שבו הדופק שלי האיץ בקרבתו. "אתה לא צריך להמשיך לשחק את המושיע." "מי אמר שאני משחק?" קולו היה נמוך, והאופן שבו מבטו הופנה לשפתיי גרם לנשימתי להיתפס. לפני שהספקתי להגיב, קול צחוק משך את תשומת ליבי לקצה אולם הנשפים. קבוצה של גברים ונשים לבושים בחדות עמדה ופטפטה בהנפשה, נוכחותם מגנטית. אחד מהם, גבר עם חיוך נינוח ואווירה של ביטחון, תפס את עיני. הוא הסתכל ישירות עלי. אדריאן שם לב מיד. יציבתו התקשחה, לסתו התהדקה כשאחיזתו על מותני הפכה כמעט לבעלותנית. "מי זה?" שאלתי, סקרנית למרות עצמי. "אף אחד חשוב," אמר אדריאן בטון שטוח, אבל הטון שלו הסגיר משהו עמוק יותר - גירוי, אולי אפילו קנאה. הגבר צעד קדימה, והרים כוס לכיווננו בהנהון ידידותי. חייכתי בנימוס בתגובה, אבל התגובה של אדריאן הייתה מיידית. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר בחדות, ומשך אותי מרחבת הריקודים מבלי לחכות לתשובה. "אדריאן, מה לעזאזל?" שרקתי, מועדת מעט כשניסיתי לעמוד בקצב צעדיו הארוכים. הוא לא עצר עד שהיינו בפינה שקטה יותר של החדר, הרחק מעיניהם הסקרניות של הקהל. "מה הבעיה שלך?" דרשתי, מושכת את זרועי מחזקתו. "הבעיה שלי?" הוא הסתובב כדי להביט בי, הבעתו קודרת. "תגידי לי את, מיה. נהנית שם?" "נהנית?" חזרתי, בחוסר אמון. "אדריאן, חייכתי לבחור שקרה שהוא הסתכל לכיווני. זה בקושי פשע." "את אשתי," הוא אמר, קולו נמוך אך חד. "לפחות, זה מה שכולם כאן מאמינים. מה את חושבת שזה נראה כשאת מתחילה לחייך לגברים אחרים ככה?" בהיתי בו, המומה. "אתה צוחק, נכון? על מה בדיוק מדובר?" "מדובר בשמירה על מראית עין, מיה," אמר אדריאן, טון דיבורו קטוע אך עיניו בוערות במשהו עמוק יותר. קיפלתי את זרועותיי, מצמצמת את עיני לעברו. "אה, זה מה שזה? מראית עין? כי מאיפה שאני עומדת, זה נראה יותר כאילו אתה עושה סצנה כי מישהו אחר הסתכל עלי." הוא התקרב, מתנשא מעלי כשקולו צנח ללחישה מסוכנת. "אל תדחפי אותי, מיה. אין לך מושג כמה עדין המצב הזה." צחקתי, אבל זה היה חסר הומור. "עדין? אדריאן, זה לא איזה משא ומתן על סף פיצוץ. זה נשף. ונחשו מה? אנשים מסתכלים על אנשים אחרים. תתגבר על זה." לסתו התהדקה, השריר דופק כשהוא נאבק לשמור על שליטה. "את חושבת שזה בדיחה?" "אני חושבת שאתה מנפח את זה הרבה מעבר למידה," השבתי. "אלא אם כן..." הטיתי את ראשי, חיוך זדוני משחק על שפתיי. "אלא אם כן זה לא רק עניין של מראית עין. אולי אתה מקנא?" השתיקה שירדה לאחר מכן הייתה מחרישת אוזניים. מבטו של אדריאן נעץ את מבטי, הבעתו בלתי ניתנת לקריאה, אבל המתח בינינו היה מוחשי. "אני לא מקנא," הוא אמר לבסוף, קולו קר ומדויק. "בטח," אמרתי, מושכת את המילה. "תמשיך לספר לעצמך את זה, אדריאן." לפני שהספקתי לקחת נשימה נוספת, הוא סגר את הפער בינינו. ידו החליקה לגב התחתון שלי, מושכת אותי צמוד אליו. ליבי טרק כנגד צלעותיי כשידו השנייה כרכה את לסתי, אגודלו משפשף את לחיי. "את חושבת שזה משחק?" הוא שאל, קולו נמוך ומחוספס. בלעתי בקושי, החום של קרבתו מקשה לחשוב ישר. "אולי כן," לחשתי, קולי רועד מעט. עיניו החשיכו, ולרגע, חשבתי שהוא עומד לנשק אותי. אבל במקום זאת, הוא נשען קרוב, שפתיו נוגעות באוזני כשאמר. "את ממשיכה לדחוף, מיה," מלמל, נשימתו חמה על עורי. "וביום מן הימים, אני עלול לדחוף בחזרה." נשימתי נעתקה, ושנאתי כמה שהמילים שלו השפיעו עלי. "זו איום?" "זו אזהרה," הוא אמר בפשטות, קולו יציב. לפני שהספקתי להגיב, מישהו השתעל מאחורינו. קפצתי, צועדת אחורה מאדריאן מהר ככל שיכולתי. גבר בחליפה חדה עמד שם, גבותיו מורמות בהנאה קלה. "מצטער להפריע," הוא אמר, אם כי הטון שלו העיד על כך שהוא לא מצטער כלל. "אדריאן, המארח מבקש אותך." אדריאן הנהן בקיצור, מבטו נשאר עלי פעימה ארוכה יותר לפני שפנה. "תישארי כאן," הוא אמר מעבר לכתפו, הטון שלו לא הותיר מקום לויכוח. כשצעד משם, ניסיתי לייצב את נשימתי, מוחי סחרר. מה לעזאזל קרה עכשיו? שוטטתי לקצה אולם הנשפים, מעמידה פנים שאני מעריצה את הנברשות הנוצצות בזמן שניסיתי לאסוף את עצמי. האוויר הרגיש כבד, המתח של הלילה לוחץ עלי. הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב לחזרתו של אדריאן עד שידו נכרכה בחוזקה סביב זרועי. "בואי איתי," הוא אמר, קולו חד ונמוך. "אדריאן, מה—" "עכשיו," הוא אמר, קוטע אותי. בקושי הספקתי להגיב לפני שהוא הוביל אותי החוצה מאולם הנשפים, דרך דלת צדדית, לתוך מסדרון מואר בעמימות. קול הנשף דעך מאחורינו כשהוא עצר בפתאומיות, פונה אלי. "מה הבעיה שלך?" דרשתי, מושכת את זרועי החוצה. "אתה לא יכול סתם לגרור אותי כמו—" אדריאן העביר יד בשיערו, לסתו קפוצה בחוזקה. "הפלילו אותך," הוא אמר, קולו קודר. מצמצתי. "על מה אתה מדבר?" מבטו של אדריאן נעץ את מבטי, בלתי נכנע ורציני. "מישהו מפיץ שמועות עלינו. עליך." בטני התהפכה. "איזה סוג של שמועות?" הוא היסס, הבעתו קודרת ובלתי ניתנת לקריאה. "שהנישואים האלה הם פיקציה. שאת פה בשביל הכסף." המילים פגעו בי כמו אגרוף בבטן. "מה? זה מגוחך!" "אני יודע," אמר אדריאן, קולו רך יותר עכשיו אבל לא פחות אינטנסיבי. "אבל זה רציני, מיה. אם זה ידלוף, זה עלול להרוס הכל." בהיתי בו, משקל מילותיו שוקע. "מי יעשה את זה?" לסתו התהדקה, ולרגע, הוא נראה כאילו הוא רוצה לומר יותר. אבל אז, הוא הניע את ראשו. "אני עדיין לא יודע. אבל מי שזה לא יהיה... הם צופים בנו." האוויר הרגיש קר יותר, כבד יותר. הבטתי סביב המסדרון המואר בעמימות, ופתאום הרגשתי חשופה. "מה אנחנו עושים?" שאלתי, קולי בקושי נשמע. אדריאן התקרב, נוכחותו יציבה ומצווה. "אנחנו נשארים צעד אחד לפניהם," הוא אמר בתקיפות. "אבל מיה—זה אומר יותר בלי משחקים. יותר בלי דחיפת גבולות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טעויות." בלעתי בקושי, ליבי הולם בחזי. "בסדר," אמרתי, קולי רועד אך נחוש. אדריאן הנהן, מבטו החד לעולם לא עוזב את שלי. "טוב." אבל כשהוא פנה, הבעתי התקשחה עוד יותר, צל חצה את פניי. העניינים עומדים להסתבך ממש.