הדפיקה בדלת הייתה חדה, דחופה, כמעט תובענית. אדריאן הרים מבט מהמגזין שהיה מונח על ברכיו, גבותיו התקמטו. "מי זה?" "אני לא יודעת. אתה מצפה למישהו?" שאלתי, כבר קמה מהספה. "לא." קולו היה קטוע, מוסח כשהפך דף נוסף. פתחתי את הדלת וקפאתי. קתרין. "מיה." קולה היה רך, רועד. עיניה, אדומות מסביב, נעו מאחורי כאילו חיפשה משהו - או מישהו. "אני צריכה לדבר עם אדריאן." לא זזתי. אחזתי בקצה הדלת, נלחמת בדחף לטרוק אותה.