סוף סוף התרגלתי לקצב החיים החדשים שלי – קיום שקט ושליו בעיירה קטנה שבה אף אחד לא הכיר אותי, ויכולתי פשוט לנשום. המהום הפשטות היה נחמה, הפסקה מהתוהו ובוהו שהשארתי מאחור. העיירה הייתה קטנה מספיק כדי להרגיש כמו בית, ובכל זאת רחוקה מספיק מהעבר כדי שהוא לא ירדוף אותי בכל צעד ושעל. הבוקר היה חסר אירועים מיוחדים, מלא במטלות קטנות ובכוס קפה חמה כששבתי ליד החלון, צופה בעולם נע בקצב שלו. האוויר בחוץ הריח גש