העקבות פסקו באמצע החדר. עמדתי קפואה, כובד האוויר לוחץ עלי כשבהיתי בהן. הן לא היו גדולות—בקושי מורגשות, אבל הן היו שם. כתמים לחים שהובילו מהמרפסת לפינה ליד השידה. לרגע ארוך, לא יכולתי לזוז. ההמולה החלושה של הגשם בחוץ דעכה מתחת לדפיקות הלב שלי. בלעתי בקושי, עיניי נעו לעבר דלת המרפסת. הוילונות התנועעו בעדינות, נדחפים על ידי הרוח, אבל המנעול היה עדיין סגור. נעלתי אותו. הייתי בטוחה בכך. מישהו היה כאן.